דני קרמן
מה לעשות, איני יודע דבר על המחבר, על המאייר שלו ועל ההוצאה שהוציאה את אחד מספרי הילדים האהובים עלי בילדותי! הספר הוא זכריה התימני הקטן שגילו לפחות 60 שנה, מאחר שנכתב במפורש שהוא נדפס ב'ארץ ישראל'. מי היה אליעזר ברגר מחברו, מי היה לב דיקשטיין המאייר שלו ומי הייתה הוצאת 'אשכול' חיפה'? לא מצאתי תשובה בשום מקום, אפילו לא בלקסיקון לספרי ילדים של אוריאל אופק. בגב הספר מופיעה רשימה של 11 ספרי ילדים שיצאו גם הם בהוצאת אשכול, ביניהם שני ספרים של עמנואל יפה, שגם אותם אהבתי מאוד בילדותנו הרחוקה: העיר דץ ומיקי מהו ואליהו. זכריה התימני הקטן או כנופיה עורכת צייד על אוסף בולים הוא התשובה הארץ-ישראלית ל'אמיל והבלשים'.אין ספק שגם הכותב וגם המאייר הכירו היטב את 'אמיל והבלשים'.הספר נפתח בהקדמה אישית ברוחו של קסטנר ומיד אחריה, ממש כמו ב'אמיל', הצגה מאויירת של הדמויות הפועלות. זכריה הוא ילד תימני כבן עשר שגר באחת המושבות מדרום לתל אביב. כמו אמיל, גם זכריה הוא ילד עני. אביו סעדיה ואמו מזל (איך לא), עובדים קשה כדי לפרנס את המשפחה וכמו אמיל, גם זכריה הוא ילד טוב שמסייע להוריו בפרנסה. שלא כמו אמיל שהופך למנהיג רק בתוקף הנסיבות, לזכריה יש לו חבורה שהוא מנהיג. אני כותב 'חבורה' רק כי קשה לי להגיד את המילה המקורית: 'כנופיה', שמופיעה בספר.
בילדותי, כשקראתי על חברי ה'כנופיה' לא היה במילה הזאת כדי להרתיע. מאז מלחמת השחרור נודף ממנה ריח לא טוב. וזה תוכן הסיפור (ללא הסוף המפתיע שאותו אני ממש מתאפק לא לגלות לכם): למנהל בית הספר (המכונה בפי כל 'קיפוד') שבו לומד זכריה יש אוסף בולים יקר שנעלם יום אחד. זכריה, שמביא מדי פעם מצרכים מהמכולת של אביו לביתו של קיפוד, הוא כמובן החשוד העיקרי בגניבה. אבל זכריה יודע מי הגנב ויחד עם הכנופיה הנאמנה ובעזרתו של הנהג טוב הלב אליהו, שכינויו 'חברה-מן', הוא עורך מרדף אחרי החשוד המכונה 'איש הקרחת' וכך מגיעה הכנופיה לתל-אביב. הנה מתוך הספר, המפגש הראשון בין ילדי המושבה לעיר הגדולה:
'הילדים לא מפסיקים להשתומם ולתמוה. הכל פה שונה מקרית-גנים. הבתים, הרחובות, החנויות הרבות, המכוניות המרובות והיפות, ועל כולם המוני האנשים אשר אין מספר להם. כולם לבושים יפה, יותר מאשר בקרית-גנים. נראה כאילו שבת או חג היום, אלא שכל האנשים אצים רצים, כאילו רודף מישהו אחריהם. וחלונות-הראוה שבחנויות, שכל חמודות תבל נערמו בהם לערימה! בכאב לב חושב זכריה על החנות הדלה והקטנה של הוריו בקרית גנים, אבל מיד הוא נזכר גם בעלבון הגדול שהעליבו אותם ואותו. הוא חוזר תכף אל הענין. בהשתוממותו הראשונה על תל אביב כמעט ששכח את איש-הקרחת.
ב'אמיל' מגיע רק ילד אחד מהפרוורים לעיר וכאן 'כנופיה' שלמה, שכוללת גם חמור, עז וכלבלב (הו... זכרו את הכלבלב!).הריב שפורץ בין אמיל לגוסטב שב'אמיל והבלשים' ולא מגיע לכלל אלימות, מקבל כאן נופך ארצישראלי וילדי הכפר נאלצים להתכתש ממש עם נערי גמנסיה הרצליה התל-אביבים.
הסוף מפתיע, שלא כמו ב'אמיל והבלשים'. הילדים נאלצים להגיע עד בנימינה הרחוקה כדי להיווכח ש...
למרות העברית הישנה והנימה החינוכית (שכידוע לא נעדרת גם מספרי אריך קסטנר), זכריה התימני הקטן מרגש אותי עד היום ואם המחבר או מישהו מבני משפחתו יעניק אישור לשנות מעט את השפה לעברית של היום, וגם אם לא, כדאי וראוי להוציא אותו שוב לאור ויפה שעה אחת קודם.
דני קרמן
בילדותי, כשקראתי על חברי ה'כנופיה' לא היה במילה הזאת כדי להרתיע. מאז מלחמת השחרור נודף ממנה ריח לא טוב. וזה תוכן הסיפור (ללא הסוף המפתיע שאותו אני ממש מתאפק לא לגלות לכם): למנהל בית הספר (המכונה בפי כל 'קיפוד') שבו לומד זכריה יש אוסף בולים יקר שנעלם יום אחד. זכריה, שמביא מדי פעם מצרכים מהמכולת של אביו לביתו של קיפוד, הוא כמובן החשוד העיקרי בגניבה. אבל זכריה יודע מי הגנב ויחד עם הכנופיה הנאמנה ובעזרתו של הנהג טוב הלב אליהו, שכינויו 'חברה-מן', הוא עורך מרדף אחרי החשוד המכונה 'איש הקרחת' וכך מגיעה הכנופיה לתל-אביב. הנה מתוך הספר, המפגש הראשון בין ילדי המושבה לעיר הגדולה:
'הילדים לא מפסיקים להשתומם ולתמוה. הכל פה שונה מקרית-גנים. הבתים, הרחובות, החנויות הרבות, המכוניות המרובות והיפות, ועל כולם המוני האנשים אשר אין מספר להם. כולם לבושים יפה, יותר מאשר בקרית-גנים. נראה כאילו שבת או חג היום, אלא שכל האנשים אצים רצים, כאילו רודף מישהו אחריהם. וחלונות-הראוה שבחנויות, שכל חמודות תבל נערמו בהם לערימה! בכאב לב חושב זכריה על החנות הדלה והקטנה של הוריו בקרית גנים, אבל מיד הוא נזכר גם בעלבון הגדול שהעליבו אותם ואותו. הוא חוזר תכף אל הענין. בהשתוממותו הראשונה על תל אביב כמעט ששכח את איש-הקרחת.
ב'אמיל' מגיע רק ילד אחד מהפרוורים לעיר וכאן 'כנופיה' שלמה, שכוללת גם חמור, עז וכלבלב (הו... זכרו את הכלבלב!).הריב שפורץ בין אמיל לגוסטב שב'אמיל והבלשים' ולא מגיע לכלל אלימות, מקבל כאן נופך ארצישראלי וילדי הכפר נאלצים להתכתש ממש עם נערי גמנסיה הרצליה התל-אביבים.
הסוף מפתיע, שלא כמו ב'אמיל והבלשים'. הילדים נאלצים להגיע עד בנימינה הרחוקה כדי להיווכח ש...
למרות העברית הישנה והנימה החינוכית (שכידוע לא נעדרת גם מספרי אריך קסטנר), זכריה התימני הקטן מרגש אותי עד היום ואם המחבר או מישהו מבני משפחתו יעניק אישור לשנות מעט את השפה לעברית של היום, וגם אם לא, כדאי וראוי להוציא אותו שוב לאור ויפה שעה אחת קודם.
דני קרמן