לאה נאור
או מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי דורס
יום אחד, כשבאתי כדרכי לספרייה להחליף ספר גערה בי הספרנית:
'שוב את כאן? מותר להחליף ספר אחד ביום ואת כבר החלפת היום ספר.'
'הוא היה כל כך קצר...גמרתי אותו בדרך הביתה...' גמגמתי.
'זה לא טוב! את קוראת יותר מדי. מה אני אעשה איתך....טוב... יש לי רעיון:
קיבלתי היום ספר חדש, ספר ארוך שעוד לא הספקתי לקרוא.
קחי אותו ותגידי לי אם כדאי להמליץ עליו.'
היא הביטה בי במבט שאומר: זהו בדיוק העונש שמגיע לך והושיטה לי ספר בכריכה סגולה עם ציור של אריה יושב ולידו כלב קטן, ועליה כתוב באותיות לבנות: 'מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי טורף'. והייתה שם עוד מלה ארוכה שלא הבנתי, 'ביאטריצ'ה'. אז עוד לא ידעתי שזהו שמה של הכלבה, גיבורת הסיפור.
הייתי בכתה ב'. לא ידעתי להחליט אם קיבלתי עונש, או אולי מחמאה? בדרך הביתה פתחתי את הספר בעמוד הראשון וקראתי: 'ביום בהיר אחד חבשתי את חמורי ורכבתי אל רופא הבהמות שבמושבה. החמור שלנו חש כאב בשן...'
מעל לכתוב ראיתי ציור יפהפה שגרם לי לצחוק.
לכאורה ציור פשוט, בחור נחמד מביא את חמורו לרופא שיבדוק לו את השיניים.
הבחור מלטף את החמור על גבו כאילו אומר: 'אל תדאג חביבי, יהיה בסדר. אני איתך.'
אבל אי אפשר היה שלא לצחוק למראה הרופא, שמנמן ודאוג ועגול משקפיים הפותח לרווחה את פיו, כאילו אומר לחמור: 'תגיד אה,' וכך עומדים זה מול זה רופא וחמור, ושניהם פוערים את פיהם לרווחה זה מול זה. אבל נראה שהרופא – פניו מודאגות ואילו החמור, נדמה לי, מחייך.
באותו רגע התאהבתי בספר, ולמרות שגיבור הספר איננו החמור הנחמד, אלא כלבה קטנה וטובת לב, ביאטריצ'ה שמה, המאמצת גור אריות יתום בן יומו ומשלמת בחייה על אהבתה. סיימתי את הספר בדמעות בעיני, ומיד חזרתי לקרוא בו מהתחלה. התבוננתי בציורים והתעכבתי על ציור ובו שומר גן החיות הזקן מאכיל באהבה ודאגה את הגור היתום שזה עתה נולד וכבר איבד את אימו הלביאה.
קראתי את ההסבר הצמוד לציור: 'זהו השומר הזקן פרנסואה מנובריה... הוא הסיר את המשקפים בראותו שאני מצייר אותו: 'אם תצייר את המשקפים לא יראו את פני' אמר והכניסם לתוך הכיס המיוחד להם בסינרו' (הצייר לא שכח לצייר את הסינר, את הכיס וגם את קצה המשקפים הבולט ממנו).
מצאה חן בעיני השיטה שבה נהג גבור הספר לבחור את ידידיו: 'יודע אני, אדם שידו זריזה לטפל בחיות סימן כי בעל לב הוא, ידיד תהיה לו.'
חשבתי לי: אותו דבר נכון גם לגבי צייר. צייר שידו זריזה לצייר חיות באהבה, ולהעניק להן אופי ושמחת חיים – לב טוב לו. ובאותו רגע אהבתי לא רק את הספר אלא גם את הצייר -הסופר שצייר וכתב את הספר הזה. למחרת רצתי אל הספריה בהתרגשות. כל הדרך תכננתי איך אספר לספרנית על הספר הנפלא והעצוב שנתנה לי לקרוא ועל הציורים משמחי הלב המשולבים בו ומקלים על העצב שבעלילה. והיא לא תכעס עלי יותר לעולם.
אבל לאכזבתי הספרנית שכחה לגמרי את השליחות החשובה שהטילה עלי.
'ומה בשבילך?' שאלה כשעיניה נתונות בכרטיסיות שלפניה.
'אה... עוד ספר של הסופר הזה,' ביקשתי.
היא הציצה בספר, והעיפה בי מבט קצר וזועף:
'זהו ספרו השני של גוטמן. אם את מתעקשת אני אתן לך עכשיו את ספרו הראשון, אבל אני חוששת שהוא יהיה קשה בשבילך... יש בו מלים ארוכות ומשונות.' והיא הושיטה לי את הספר: 'בארץ לובנגולו מלך זולו, מסע הרפתקאות באפריקה.' ושאלה: 'מי בתור?'
מאז עברו שנים. נחום גוטמן הוסיף וצייר מאז מאות ציורים, וגם כתב ספרים רבים, הציורים על עטיפות הספרים השתנו במהדורות החדשות, וגם שמותיהם של ספריו הראשונים השתנו. 'בארץ לובנגולו מלך זולו, מסע הרפתקאות באפריקה' הפך לאחר שנים ל'בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה' ובספר 'מעשה שתחילתו בחמור וסופו בארי טורף' הפך הארי כבר במהדורה השנייה ל'ארי דורס'.
אבל אולי בגלל אותה ספרנית רגזנית שגערה בי בכתה ב' , עד היום עדיין לבי הולך שבי אחרי כל מה שצייר וכתב (או אולי כתב וצייר) במשך השנים הצייר והסופר (או אולי הסופר והצייר) נחום גוטמן.
לאה נאור
יום אחד, כשבאתי כדרכי לספרייה להחליף ספר גערה בי הספרנית:
'שוב את כאן? מותר להחליף ספר אחד ביום ואת כבר החלפת היום ספר.'
'הוא היה כל כך קצר...גמרתי אותו בדרך הביתה...' גמגמתי.
'זה לא טוב! את קוראת יותר מדי. מה אני אעשה איתך....טוב... יש לי רעיון:
קיבלתי היום ספר חדש, ספר ארוך שעוד לא הספקתי לקרוא.
קחי אותו ותגידי לי אם כדאי להמליץ עליו.'
היא הביטה בי במבט שאומר: זהו בדיוק העונש שמגיע לך והושיטה לי ספר בכריכה סגולה עם ציור של אריה יושב ולידו כלב קטן, ועליה כתוב באותיות לבנות: 'מעשה שתחילתו חמור וסופו ארי טורף'. והייתה שם עוד מלה ארוכה שלא הבנתי, 'ביאטריצ'ה'. אז עוד לא ידעתי שזהו שמה של הכלבה, גיבורת הסיפור.
הייתי בכתה ב'. לא ידעתי להחליט אם קיבלתי עונש, או אולי מחמאה? בדרך הביתה פתחתי את הספר בעמוד הראשון וקראתי: 'ביום בהיר אחד חבשתי את חמורי ורכבתי אל רופא הבהמות שבמושבה. החמור שלנו חש כאב בשן...'
מעל לכתוב ראיתי ציור יפהפה שגרם לי לצחוק.
לכאורה ציור פשוט, בחור נחמד מביא את חמורו לרופא שיבדוק לו את השיניים.
הבחור מלטף את החמור על גבו כאילו אומר: 'אל תדאג חביבי, יהיה בסדר. אני איתך.'
אבל אי אפשר היה שלא לצחוק למראה הרופא, שמנמן ודאוג ועגול משקפיים הפותח לרווחה את פיו, כאילו אומר לחמור: 'תגיד אה,' וכך עומדים זה מול זה רופא וחמור, ושניהם פוערים את פיהם לרווחה זה מול זה. אבל נראה שהרופא – פניו מודאגות ואילו החמור, נדמה לי, מחייך.
באותו רגע התאהבתי בספר, ולמרות שגיבור הספר איננו החמור הנחמד, אלא כלבה קטנה וטובת לב, ביאטריצ'ה שמה, המאמצת גור אריות יתום בן יומו ומשלמת בחייה על אהבתה. סיימתי את הספר בדמעות בעיני, ומיד חזרתי לקרוא בו מהתחלה. התבוננתי בציורים והתעכבתי על ציור ובו שומר גן החיות הזקן מאכיל באהבה ודאגה את הגור היתום שזה עתה נולד וכבר איבד את אימו הלביאה.
קראתי את ההסבר הצמוד לציור: 'זהו השומר הזקן פרנסואה מנובריה... הוא הסיר את המשקפים בראותו שאני מצייר אותו: 'אם תצייר את המשקפים לא יראו את פני' אמר והכניסם לתוך הכיס המיוחד להם בסינרו' (הצייר לא שכח לצייר את הסינר, את הכיס וגם את קצה המשקפים הבולט ממנו).
מצאה חן בעיני השיטה שבה נהג גבור הספר לבחור את ידידיו: 'יודע אני, אדם שידו זריזה לטפל בחיות סימן כי בעל לב הוא, ידיד תהיה לו.'
חשבתי לי: אותו דבר נכון גם לגבי צייר. צייר שידו זריזה לצייר חיות באהבה, ולהעניק להן אופי ושמחת חיים – לב טוב לו. ובאותו רגע אהבתי לא רק את הספר אלא גם את הצייר -הסופר שצייר וכתב את הספר הזה. למחרת רצתי אל הספריה בהתרגשות. כל הדרך תכננתי איך אספר לספרנית על הספר הנפלא והעצוב שנתנה לי לקרוא ועל הציורים משמחי הלב המשולבים בו ומקלים על העצב שבעלילה. והיא לא תכעס עלי יותר לעולם.
אבל לאכזבתי הספרנית שכחה לגמרי את השליחות החשובה שהטילה עלי.
'ומה בשבילך?' שאלה כשעיניה נתונות בכרטיסיות שלפניה.
'אה... עוד ספר של הסופר הזה,' ביקשתי.
היא הציצה בספר, והעיפה בי מבט קצר וזועף:
'זהו ספרו השני של גוטמן. אם את מתעקשת אני אתן לך עכשיו את ספרו הראשון, אבל אני חוששת שהוא יהיה קשה בשבילך... יש בו מלים ארוכות ומשונות.' והיא הושיטה לי את הספר: 'בארץ לובנגולו מלך זולו, מסע הרפתקאות באפריקה.' ושאלה: 'מי בתור?'
מאז עברו שנים. נחום גוטמן הוסיף וצייר מאז מאות ציורים, וגם כתב ספרים רבים, הציורים על עטיפות הספרים השתנו במהדורות החדשות, וגם שמותיהם של ספריו הראשונים השתנו. 'בארץ לובנגולו מלך זולו, מסע הרפתקאות באפריקה' הפך לאחר שנים ל'בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה' ובספר 'מעשה שתחילתו בחמור וסופו בארי טורף' הפך הארי כבר במהדורה השנייה ל'ארי דורס'.
אבל אולי בגלל אותה ספרנית רגזנית שגערה בי בכתה ב' , עד היום עדיין לבי הולך שבי אחרי כל מה שצייר וכתב (או אולי כתב וצייר) במשך השנים הצייר והסופר (או אולי הסופר והצייר) נחום גוטמן.
לאה נאור