נורית יובל

מאת עמנואל יפה
 
בִּכְפר אחד, בְּפִרְעָתוֹן,
לפנֵי שָנים היתה אָתוֹן,
אתון נָאָה וַחֲמוּדָה.
חַיֵי עָמָל וַעֲבודָה
עָבדָה בְּפֶרֶך כל היום,
עָמלָה, יָגְעָה לה וַתִּדוֹם.
נָשְׂאה רוכְבים, מַשָּׂא מִטעָן
ולא הֵעִיזה שְׁאוֹל 'לְאָן?'

אך יום אחד דבר נִשְמַע
וכל הכפר רָעַש, הָמָה,
בָּנים שָם רצו רוּץ וָשוֹב,
בקול הֵריעו: 'מזל טוב!'

כי האתון, אותה אתון
אשר עמלה בּפִרְעָתוֹן,
יָלְדָה לפתע עַיִר רַךְ
פעוּט זריז וממולח.

אז התאספה שם באוּרְוָה
כל החֶברָה מן הסביבה,
היתה רִנָה, דיצָה, שִׂמְחָה
וכל אחד כַּפָּיו מָחָא.
אולם הָעַיִר הקטֹן
נבהל כל כך מן השָׁאוֹן
דָּלַג, קָפַץ ואָץ ורָץ...
מיד קראו לָעַיִר: 'דָּץ'.

כך מתחיל הספור, אבל השמחה לא נמשכה זמן רב. אמא-אתון עבדה כל כך קשה אצל חַמָּר רַע לֵב, ולא היה לה זמן לחנֵך את בְּנה כראוי. דָץ נעזב לנפשו ונעשה עַיִר פָּרוּע לשִׁמְצָה, ידו בַּכֹּל ויד כל בו. עד מהרה מתה האתון מרוב עמל, והחַמָּר התחיל להתנַכֵּל לעַיִר הקטן, הציק לו והטיל עליו את כל המלאכות הקשות. למזלו פגש בְּדָץ אכָּר טוב לב שניהל חוות חיות מאושרת. הוא ראה את העַיִר העלוב, העזוב והעצוב, ורחמיו נכמרו. החַמָּר שמח להיפטר מן ה'פגע רע' ונתן את דָץ לָאִכָּר הטוב, שהביא אותו מייד אל החווה שלו. כל בעלי החיים שבחצר קבלו את דץ בשמחה וחגגו את הצטרפותו והמסיבה נמששכה עד חצות הלילה. בזכות האהבה שהרעיפו עליו הפך דץ עד מהרה לחמור נחמד וחביב ונבון, יקיר החצר. הסוס החרוץ והבוגר פתח בית ספר לבעלי החיים הצעירים שבחווה, ודץ הצטיין בכל לימודיו וזכה בפרס . ענדו לצווארו שרשרת יפהפיה. הספר כתוב בחריזה ומשקל מושלמים ומספר לנו על בעלי החיים ועל כוחה של האהבה. עמנואל יפה היה מחנך מקצועי, אוהב ילדים ואיש שמח שחיבר והלחין שירי ילדים
 - מיקי מהו ואליהו, העיר דץ שיצא לאור ב-(1943),חברים וידידים ועוד.

נורית יובל