מכתב של העלמה ג'רושה אבוט אל מר אבא ארך רגלים סמית

יום ששי 

מה אתה אומר על זה, אבא? המורה לאנגלית אמרה שבחיבור האחרון שלי הפגנתי מקוריות יוצאת מהכלל. זה מה שאמרה. אלו המלים שלה.
קשה להאמין, לאור שמונה עשרה שנות אילוף שעברתי, נכון?
המטרה של הבית על שם ג'ון גריר היא (כפי שידוע לך ומקובל עליך מכל הלב, ללא ספק) להפוך תשעים ושבעה יתומים לתשעים ושבעה תאומים זהים.
יכולת הציור יוצאת הדופן שאני מפגינה התפתחה אצלי בגיל הרך, כאשר ציירתי את הדיוקן של הגברת ליפט על דלת מעץ.
אני מקווה שאינני פוגעת ברגשותיך כשאני מותחת ביקורת על בית נעורי. 

אבל יש לך שוט נגדי, כי אם אתחצף יותר מדי תמיד תוכל להפסיק לשלוח לי את הצ'קים. לא יפה מצדי לדבר כך, אבל אתה הרי לא מצפה ממני להתנהג כיאות. בית יתומים הוא לא מכללה לנימוסים והליכות.
מעניין שמה שקשה בקולג' זאת לא העבודה, אלא המשחקים. חצי מהזמן אני לא מבינה על מה הבנות מדברות. הסיפורים שלהן מתייחסים לעבר משותף כלשהו שאני לא מכירה. אני זרה בעולם הזה ולא מכירה את השפה. 

זו הרגשה משפילה. כך הרגשתי תמיד. בתיכון הבנות התגודדו בקבוצות ורק הסתכלו עלי. הייתי שונה ומשונה וכולם ידעו זאת. ממש הרגשתי שהמילים בית ג'ון גריר חקוקות לי על המצח. ואז, כמה מהחסודות שביניהן ראו חובה לעצמן לגשת אלי ולומר לי משהו מנומס. 

כאן, אף אחד לא יודע שגדלתי בבית יתומים. סיפרתי לסאלי מקברייד שההורים שלי נפטרו ואיש אחד זקן וטוב שולח אותי לקולג'. עד כאן זו האמת לאמיתה. לא שאין לי אומץ, אני רק כל כך רוצה להיות כמו כולם. והבית הנורא הוא, שמטיל צל על כל ילדותי, הוא שעושה את כל ההבדל. לו יכולתי לסובב את הגב ולטרוק את הדלת על הזכרונות, אני חושבת שהייתי מתחילה להרגיש רצויה, כמו כל אחת אחרת. 

אני לא חושבת שביני לבינן יש איזה הבדל עמוק. לא?
בכל אופן, סאלי מקברייד אוהבת אותי.