שמונה בעקבות אחד

כתבה: ימימה טשרנוביץ - אבידר
ציורים: נחום גוטמן
הוצאת כתר

זהו סיפור הרפתקאות המתרחש בקיבוץ, על חוף הכנרת, בימי מלחמת העולם השנייה, שהתנהלה באירופה, נגד גרמניה הנאצית. חגי, גיבור הספר, הוא ילד עירוני שמגיע לקיבוץ ומצטרף לחבורת ילדים העוקבת אחרי אדם חשוד. כשמתגלה שהאיש הוא מרגל, מתכננת החבורה הנועזת ללכוד אותו. הספר , שראה אור ראשונה בשנת 1945, זכה להצלחה רבה ונחשב לספר הבלשים הראשון לילדים, בעברית.
.הוא הודפס פעמים רבות במהדורות שונות ואף עובד לתיאטרון ולקולנוע
.
                .

הקדמת הסופרת למהדורת 1996

קוראים יקרים!

זה כחמישים שנה שילדים כמוכם, למאות ולאלפים, שואלים אותי: הסיפור הזה אמיתי? ואם לא – איך הוא התיישב לך בראש? אז הפעם, לרגל הוצאת 'שמונה בעקבות אחד' לילדי סוף המאה שלנו, אספר לכם כיצד נולד הספר.

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ואני עשיתי דרכי לקיבוץ שעל שפת הכנרת, שבו היו לי חברים רבים. האוטובוס שנסעתי בו – ארבע שעות ויותר מתל-אביב – נקלע אל תוך שיירה צבאית בריטית: הבריטים שלטו בארץ-ישראל לפני שמדינת ישראל נוסדה. מצב רוחי לא היה מן המשופרים: הגרמנים, שכבשו אז את רובה של אירופה והשמידו את מיליוני היהודים בה, איימו מצפון אפריקה גם על ארץ ישראל: בעלי בריתם האיטלקים שלחו מטוסים מאיימים לשמי תל-אביב וחיפה. חשבתי לעצמי כי כאן, בגנוסר לחוף הכנרת, אמצא מעט מנוחה מן המתח שהיינו שרויים בו בתל-אביב.
ירדתי מן האוטובוס ופניתי לעבר הקיבוץ דרך מטעי הפרי הסבוכים, ומשום מה הרהרתי כי כאן יכול להסתתר לו מרגל-צנחן, מסוג אלה שהגרמנים ניסו אז להצניח ברחבי האזור. לא עברה שעה קלה ואני יושבת ננוחה על החוף, ומולי מגיעה חבורה של שבעה ילדים מבני הקיבוץ וכלבלב לידם, והם מדברים זה עם זה בהתרגשות: 'הוא נעלם!' 'הבית שלנו פתוח לגמרי!' 'הוא מרגל!' קטעי המשפטים עוררו את סקרנותי, ושאלתי את החבורה: 'אולי תסכימו לשתף גם אותי בסודכם ותגלו לי מיהו אותו אדם מסתורי ואיפה הוא גר?' הילדים הסתודדו ולאחר רגע החליטו כי אפשר לסמוך עלי: אִישִי הוא מפקד גבוה במחתרת ה'הגנה' – אז אני בודאי שומרת סוד.
ובכן, כך ספרו, לפני זמן-מה גילו כי בבית בודד מצפון לקיבוץ, ששמש להם מקום מפגש, החל להתגורר אדם תמהוני ומוזר, גרמני, שלדבריו הוא רופא חיות, מגדל סוגים ואוהב טבע. מדי פעם בפעם היה מופיע ונעלם. אחד הילדים התפרץ בהתרגשות: 'אני מתערב אתכם שהוא מרגל!' צעירה הייתי ואוהבת הרפתקאות, והצעתי מיד לילדים לגשת לראות את הבית. צעדנו יחד לאורך הכנרת צפונה, בתוך שדרת דקלים ומטע בננות, ופתאום נראה הבית – ואיש לא היה בו. ואז הציע אחד הילדים: 'גר כאן מרגל גרמני! הוא מאותת מכאן לאיטלקים שבמנזר על הר האושר, כאן למעלה!'
משהו נדלק בי. חזרנו לקיבוץ והתיישבתי על כסא-הנוח שליד חדרי ורשמתי בפנקסי: 'בית בודד – אדם מוזר – ואני אומר לכם שהוא מרגל!' וכך התחיל הסיפור. עוד מספר פעמים נסעתי לקיבוץ, לידידי הצעירים, כדי לספוג את מראות הנוף, האוירה והרקע של סיפור ההרפתקה, וכל פעם הייתי שואלת את הילדים: 'נו, הוא חזר?' 'לא!' השיבו הילדים, והמשיכו לספר בהתלהבות עליהם ועל בקעת הארבל, ועל מערת השודדים והעטלפים, ועל החיילים האוסטרלים המבקרים בקיבוץ, ועל הכלב שלהם, ועל הסירה המפליגה לקיבוץ העברי הבודד שמעבר לכנרת.
וכך, כשאני כבר בבית הקפה בתל-אביב, שבו נהגתי לשבת ולכתוב, הפכתי לחַגַּי: הנער הנוסע מן העיר לבקר את בן-דודו בקיבוץ ונקלע לרדיפה אחר מרגל. וכשגמרתי את הסיפור, פניתי לידידי הטוב, הצייר נחום גוטמן, והוא יעץ לי: כדאי שחַגַּי יהיה גם בעל כשרון ציור. ולאחר מספר חודשים הופיע הספר, מעוטר בציוריו של נחום, ועמו השאלה: זה סיפור אמיתי?

שלכם,
ימימה אבידר-טשרנוביץ