בקיץ האחרון נהרג אחי.
זה היה בתחילת שנת הלימודים. בכיתה למדו על הסתיו ועל החגים, אבל בחוץ היה חמסין, ואני חשבתי איך אלוהים מסדר את הדברים כך, שתמיד בפורים יורד גשם וביום כיפור יש תמיד חמסין.. עכשיו אני זוכר שחלמתי בשעור, כשהמנהל נכנס לכיתה וקרא למורה. קשקשתי במחברת ופתאום שמעתי שאומרים לי לצאת מהכיתה.
כבר רציתי להגיד ' מה פתאום אני, לא עשיתי שום דבר' והמנהל אמר: ו ם ליטל. ליטל היא התלמידה הכי טובה בכיתה. חשבתי שאולי רוצים להכין טקס לחגים. לא עלה על דעתי שקרה משהו רע.
עד עכשיו אני לא יכול להבין את זה. בלילה הקודם ישנתי טוב, הלכתי לבית הספר כמו בכל יום ולא הרגשתי כלום. אפילו כשהמנהל סגר את דלת החדר שלו,לא הבנתי. ורק כשאמר שאלך הביתה מהר כי קרה משהו לאחי בצבא, מייד ידעתי שגיורא נהרג. אפילו שהוא לא אמר את זה. והרי גם אילו היה פצוע היו מבקשים שאבוא הביתה, אבל אני ידעתי שהוא כבר מת.
המנהל ביקש שליטל תלווה אותי, אני לא אוהב במיוחד את ליטל, אבל טוב שהיא הלכה אתי, אפילו שכל הדרך לא דיברנו. אני זוכר רק שפתאום היה לי קר מאוד, והסתכלתי בשמיים לראות אם באמת בא הסתיו עם עננים, אבל המשש זרחה כמו קודם ואולי יותר. רעדתי בכל הגוף.כשראיתי שליטל מזיעה, הבנתי שרק לי קר.בשום ספר לא קראתי שלאנשים נהיה קר כשקורה אסון.הם בוכים וצועקים ומתעלפים, אבל לא קראתי שקר להם. אני אפילו לא בכיתי ובטח שלא התעלפתי. אני בטוח ששום אדם ברחוב לא הרגיש שאח שלי נהרג. הלכנו סתם ככה.
כשהגענו , ראיתי על יד הבית המון אנשים. ליטל החווירה פתאום, אמרה מהר שלום ורצה לרחוב. לי לא הייתה בררה. רציתי לרוץ אחריה, אבל נכנסתי הביתה. אף אחד לא הרגיש שבאתי. אבא ישב עם קצין אחד ודיבר איתו בשקט, אמא ישבה על כסא, כאילו היא לא רואה אף אחד, למרות שהחדר היה מלא אנשים. היו שם שכנים וחברים של אבא ואמא מהעבודה וסבא שלי ואחרים שאני לא זוכר . עמדתי עם הילקוט החדש הגזעי שלי ולא ידעתי מה לעשות. ואז אמא ראתה אותי וצעקה: רונן! ופרשה את זרועותיה.
רצתי אליה ופתאום דמעות יצאו לי וגם היא התחילה לבכות. זה היה מוזר נורא. במשפחה שלנו לא מתחבקים הרבה ובטח לא בוכים הרבה, אבל זה היה בדיוק כמו בסרטים, כאילו למדנו מה צריך לעשות כשמישהו מת. אני בכיתי באמת, וגם ראיתי, כאילו בסרט, את הילד הזה, רונן, בוכה בזרועות אימו, שהיא עכשיו ' אם שכולה' וזה היה בסדר. כך צריך להיות כשאח שלך נהרג..
