תקפוץ!

לכל סיפור צריכה להיות התחלה. אבל מה ההתחלה של הסיפור הזה- אני לא בטוח. אולי כשאימא ואבא קנו לי את המצלמה ליום ההולדת, אולי כשקיבלתי את המכתב המסתורי הראשון במעטפה הכחולה, אולי כשראיתי את האיש במסכת האריה רץ לקראתי בחשכה. בעצם, הכי טוב שאתחיל ברגע הזה:
ספלאש!
בסאם ניתר מהחומה ברגלים חשופות, שלח את הידיים למעלה ואת הרגליים בתנועת מספֶּרת וצלל עמוק לים. ענן של קצף לבן צף במקום שבו נחת. אחרי כמה שניות, הראש הרטוב שלו הציץ והוא שחה בתנועות חתירה לכיוון מדרגות האבן.
עכשיו אני, צעק אחמד. הוא פשט את החולצה, חלץ את הנעליים, צעד שלושה צעדים לאחור, ואז רץ קדימה במהירות, קפץ ושקע במים כמו אבן...
בסאם קרא לעברו: נראה אותך מצליח לעשות מספרת כמוני, סתם ליפול זו לא חוכמה.
גם חאמד פשט את החולצה והתכונן לקפוץ. ספינת תיירים שטה לכיוון החוף.התיירים חבשו כובעים לבנים והרכיבו משקפי שמש גדולים. הם הצביעו על החומה בהתפעלות ותקתקו במצלמות. 

באותו יום, כשהגיעה השעה אחת עשרה ונמאס לי לשבת ליד הטלפון ולחכות שיצלצל, הכנסתי את המצלמה החדשה לתיק הגב, לקחתי את האופניים ורכבתי לעיר העתיקה. ידעתי שבסאם, אחמד וחאמד יהיו שם. בסאם הוא מלך הכיתה. אחמד וחאמד תמיד הולכים אחריו ועושים מה שהוא אומר. זו מסורת בעכו, שבימי הקיץ הבנים הולכים לחומה וקופצים ממנה למים. המבוגרים אומרים שמסוכן לקוץ, כיוון שמספיקה תנועה אחת לא נכונה ועלולים להתנגש בסלע ולהיפצע קשה ......
לא התכוונתי לקפוץ למים. אף פעם לא קפצתי מגבוה ואף פעם לא אעשה את זה. התיקווה שלי הייתה שבסאם יתפעל מהמצלמה ואולי אשכנע אותו שנצלם יחד סרט. לאף אחד בבית הספר אין מצלמה כמו שלי !....
הגעתי לחומה. האופניים של בסאם, של אחמד ושל חאמד היו מונחים בערה ליד עמוד חשמל. הנחתי גם את האופניים שלי בערמה ,הורדתי את התיק מהגב, ותליתי אותו על הכידון. התקרבתי אליהם. אחרי שחזרו מהקפיצות הראשונות הם שמו לב אלי.....אני פשוט מצונן היום, אמרתי והקול שלי רעד, אז אסור לי להיכנס למים. וגם, וגם אין לי בגד ים.
בטח מצונן. עוד אלף שנה אתה לא תקפוץ. אחמד צחק.
לא הייתם רוצים לצלם יחד סרט? שאלתי, הקול שלי כבר רעד קצת, המצלמה שלי היא כמו של מקצוענים. אפשר לצלם איתה סרט אמיתי.
אם אתה רוצה להישאר כאן, אתה צריך לקפוץ, אמר בסאם, אם לא- תסתלק.
שמעת? צעק אחמד בקול הכי רם שאפשר, או שתקפוץ, או שתסתלק.
אני אומר לכם, עוד אלף שנה הוא לא יקפוץ, צחק אחמד.
לא התווכחתי איתם, הסתובבתי לערמת האופניים.הרגשתי שהפנים שלי אדומים כמו עגבנייה. ידעתי שמה שאחמד אמר נכון: גם עוד אלף שנה אני לא אעז לקפוץ. כל מה שרציתי, היה לעלות על האופניים, לנסוע הביתה, לסגור את הדלת של החדר, להוריד את התריסים ולטמון את הראש בכרית, בחושך. אבל אז גיליתי צרה גדולה הרבה יותר: תיק הצד שלי, שבתוכו הייתה המצלמה, נעלם.