אביה, ילדה בעלת שם מוזר, מספרת על קיץ אחד בחייה. באותו קיץ הוציאה אותה אמא שלה מהמוסד שבו התגוררה, ולקחה אותה הביתה. במרוצת הקיץ חוותה אביה מספר ארועים קשים אמא גזזה לה את כל השערות שהתגלו בהן כינים, איש לא רצה להתקרב אליה היא ספגה עלבונות התגעגעה לשווא לאבא שלא הכירה מעולם, והמחלה של אמא שלה, שהייתה פרטיזנית במלחמת העולם, פרצה מחדש. הקיץ של אביה, שהודפס עשרות פעמים, הוא סיפור הילדות האמיתי, האוטוביוגרפי, של השחקנית גילה אלמגור, שכתבה את הספר. גילה העבירה את הסיפור לתאטרון , והעלתה אותו בהצגת יחיד שלה.
כמו כן מילאה את תפקיד אמא שלה בסרט קולנוע ,שזכה להצלחה רבה ולפרסים בארץ ובעולם.
פרק ראשון
בשנה ההיא, במוסד ההוא, באה אימא לביקור רק פעם אחת. אני זוכרת שזו היתה הפעם היחידה, כיון שזה היה בחגיגת חנוכה ואני הייתי אנטיוכוס המלך ואימא הגיעה כמו שהבטיחה והביאה ממתקים בתוך קופסת נעלים ריקה. היו בקופסה חפיסת שוקולדה, שקית מלאה סוכריות טופי, שתי סוכריות על מקל בצורת תרנגולים וחבילת ביסקוויטים עגולים. עד אז הייתה זו החבילה הגדולה ביותר שהביאה, וגם אחרי שכיבדתי את הילדות בחדר נשארו לי ממתקים להמון זמן.
אני גם זוכרת את אימא צוחקת. זה היה באמצע ההצגה, כשנפל לי הכתר מהראש ואני צעקתי לעוזי השמן שהיה המשרת שלי: 'הכתר!' ודיברתי דברים שלא למדתי בעל-פה, אלא המצאתי במקום בו ברגע. הקהל השתולל מצחוק וגם אימא צחקה. לא חייכה, אלא צחקה ממש כאילו הייתה בריאה ולא היו לה ה'בעיות שלה'.
אחר-כך, עם גמר ההצגה הצטופפו כולם מאחורי הבמה לראות בן כמה הילד המצחיק שהיה אנטיוכוס וגילו להפתעתם, שבסך-הכל זו אני, בת, ולא בן. וכולם אמרו: 'איזה כשרון! ממש שחקנית!'
ואחרי שהחגיגה נגמרה אימא 'תפסה טרמפ' עם אבא של ילד מקבוצה אחרת במכונית שלו ונסעה.
אחר-כך היא שוב חלתה. הבנתי שחלתה, כיון שלא באה לביקור ולא כתבה אלי.
יום אחד קראו לי לחדר המנהל. 'ירמיהו מחכה לך,' אמרו. 'זה דחוף!!' מפיו של ירמיהו שמעתי שאימא שוב חולה. 'היא מאושפזת בבית-חולים,' אמר. 'היא בידים טובות ואת יכולה להיות שקטה. מטפלים בה היטב. היא תבריא; אבל עד אז אנחנו נעזור לך. אם את זקוקה למשהו את יכולה לפנות אלי. הדלת תמיד פתוחה...'
ירמיהו, מנהל המוסד, היה האיש שכולנו אהבנו. הוא היה גדול ורחב, עיניו טובות, ודיבורו שקט. הוא היה כמו אבא לכולנו. הדלת לחדרו הייתה פתוחה, ותמיד אפשר היה לבוא לשוחח אתו. הוא ליווה אותי לחצר ואמר: 'עכשיו רוצי לחדר האוכל. תספיקי לאכול משהו.'
לא פניתי לחדר האוכל. לא רציתי לאכול, רציתי להיות לבדי וחשבתי, שכדאי למהר לחדר לפני הבנות שתחזורנה מארוחת-הצהרים. הייתי זקוקה לשקט. בדרך לחדר נזכרתי שלא שאלתי איפה אימא מאושפזת. חזרתי על עקבי. 'איפה היא?' שאלתי. 'הכתובת! אני רוצה כתובת, שאוכל לכתוב אליה.'
ירמיהו היה נבוך מעט ואמר: 'אני מצטער; עדיין אינך יכולה לכתוב אליה. חכי למכתב ממנה. חכי, ילדה. ודאי תכתוב ואז תוכלי לענות.' כשאמר 'חכי, ילדה, היא ודאי תכתוב', כמה רך הוא היה כשאמר את זה.
אימא לא כתבה.
כל יום הייתי מחכה לחלוקת הדואר. כשהיה הדואר מגיע, הייתי עומדת קרוב לפועה, המדריכה שלי. תמיד העמדתי-פנים שאני עסוקה במשהו. לא רציתי שיבחינו בציפיה שלי. אבל מזווית העין הצצתי בשמות שעל-גבי המעטפות. הילדים האחרים שציפו כמוני היו מביעים את אכזבתם בקול: 'אוף, שוב אין מכתב בשבילי!' או 'למה לא כותבים לי?' ואילו אני בלעתי את האכזבה בשקט, תמיד בתוכי פנימה, ביני לביני ולא אמרתי מילה.
זה היה בט'ו בשבט, כשחזרנו מהנטיעות של חלקת האורנים החדשה. פועה ניפנפה לקראתי במעטפת דואר ואמרה: 'הפתעה! מכתב מאימא.' ואני, בידי הבוציות חטפתי את המכתב מידה ומיד התחלתי לקרוא. פועה קראה לעברי: 'את תלכלכי אותו. תרחצי את הידים קודם.' התעלמתי מדבריה והתרחקתי מהמקום.
קשה היה לקרוא את המכתב. כתב-היד היה מבולבל ולא ברור. במאמץ רב עלה בידי לפענח את הכתוב. המלים היו פזורות על-פני הנייר ואני צירפתי אותן אחת לאחת ובניתי את המשפטים שאימא כתבה: 'אני שוב חולה. לא לדאוג. טיפול טוב מאוד. אני אבריא, יהיה ביקור. אני אבוא לראות הילדה שלי. יהיה יפה ביחד. תחתבי הרבה.' כך כתבה אימא: 'תחתבי הרבה.' בדרך-כלל הייתי מתקנת את שגיאות הכתיב שלה, אך הפעם לא טרחתי לעשות זאת. היה זה אות חיים מאימא.
קראתי במכתב שוב ושוב, והוא הוכתם באצבעותי המלוכלכות בבוץ. עם כל הצער על מצבה של אימא שמחתי במכתב הזה. חשבתי: הנה, לי יש אימא שכותבת אלי גם כשהיא חולה ורחוקה. ובמוסד ישנם ילדים רבים, יתומים מאב ומאם ואין אפילו מי שיכתוב אליהם.
