אני בורח מהבית

ברחתי מהבית! הייתי באמצע משחק בסלון והייתי ממש ילד טוב, ואז, רק בגלל ששפכתי בקבוק דיו על השטיח החדש, אמא באה וצעקה עלי. אז התחלתי לבכות ואמרתי לה שאני אלך מכאן והם עוד יתגעגעו אלי נורא, ואמא אמרה: 'בגלל כל הבלגן הזה כבר נהיה מאוחר, אני צריכה לצאת לקניות,' והיא הלכה.

עליתי לחדר שלי לקחת את הדברים שאני אצטרך כדי לברוח מהבית. לקחתי את הילקוט שלי והכנסתי אליו את המכונית הקטנה האדמה שדודה אלוז'י נתנה לי, את הקטר של הרכבת הקטנה עם הקפיץ ועם הקרון להובלת סחורות, שהוא היחיד שנשאר לי, כי כל שאר הקרונות נשברו, וקוביית שוקולד ששמרתי מארוחת ארבע. לקחתי את הקופת חיסכון שלי, כי אי אפשר לדעת, יכול להיות שאני אצטרך כסף, והלכתי.

מזל שאמא לא היתה בבית, היא בטח לא היתה מרשה לי לברוח מהבית. ברגע שיצאתי לרחוב, התחלתי לרוץ. אמא ואבא יהיו נורא עצובים. אני אחזר עוד המון זמן, כשהם יהיו נורא זקנים, כמו סבתא, ואני אהיה עשיר, יהיה לי מטוס גדול, אוטו גדול ושטיח משלי, שעליו אני אוכל לשפוך דיו והם הכי ישמחו לראות אותי עוד פעם.

ככה, תוך כדי ריצה, הגעתי לבית של אלססט. אלססט הוא החבר שלי הזה השמן שאוכל כל הזמן, אולי כבר סיפרתי לכם עליו. אלססט ישב ליד הדלת של הבית שלו, הוא היה עסוק באכילה של דובשנית. 'לאן אתה הולך?' שאל אותי אלססט ולקח ביס גדול מהדובשנית שלו.

הסברתי לו שברחתי מהבית ושאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא אתי. 'כשנחזור, בעוד מלא שנים,' אמרתי לו, 'נהיה נורא עשירים, עם מטוסים ואוטואים, והאבאים והאמהות שלנו כל כך ישמחו לראות אותנו, שהם לא יצעקו עלינו יותר אף פעם.' אבל לאלססט לא התחשק לבוא. 'תגיד לי, אתה נפלת על השכל?' הוא אמר לי, 'אמא שלי מכינה כרוב מבושל עם בשר ונקניקיות להיום בערב. אני לא יכול ללכת.' אז אמרתי לאלססט 'להתראות', והוא נופף לי ביד שהייתה פנויה. היד השניה היתה עסוקה בלדחוף את הדובשנית לתוך הפה שלו.

הסתובבתי מעבר לפינה ונעצרתי לרגע, כי אלססט גרם לי להיות רעב, ואכלתי את הקוביית שוקולד שלי, זה יתן לי כוחות למסע. רציתי ללכת רחוקרחוק, למקום שבו אבא ואמא לא ימצאו אותי, עד סין או ארקשון, ששם היינו בחופש בשנה שעברה וזה הכי רחוק מהבית שלנו, ויש שם ים וצדפים.
אבל כדי להגיע רחוק, צריך לקנות אוטו או מטוס. התיישבתי על קצה המדרכה, פתחתי את הקופתחיסכון שלי וספרתי את הכסף שלי, שבשביל אוטו או מטוס, אני חייב להגיד, לא היה שם מספיק, אז נכנסתי למאפייה וקניתי לי עוגת שוקולד שהייתה ממש טעימה.

כשגמרתי את העוגה, החלטתי להמשיך ברגל, זה לוקח יותר זמן, אבל אני הרי לא צריך לחזור הביתה, וגם לא ללכת  לבית ספר, אז יש לי את כל הזמן שבעולם. עד אז לא חשבתי על בית ספר ואמרתי לעצמי שמחר המורה תגיד בכיתה, 'ניקולא המסכן הלך לבדו, הלך לבדו רחוק רחוק, הוא יחזר עשיר נורא, עם אוטו ומטוס,' וכלם ידברו עלי וידאגו לי ואלססט יתחרט שהוא לא בא אתי. זה יהיה הכי מדליק.

המשכתי ללכת, אבל התחלתי להיות עייף, וחוץ מזה זה לא הלך כל כך מהר, אני חיב להגיד שאין לי רגלים ארוכות, כמו לחבר שלי מקסן, אבל אני לא יכול לבקש ממקסן שילווה לי את הרגלים שלו. זה נתן לי רעיון: אני יכול לבקש מחבר להלוות לי את האופנים שלו. בדיוק עברתי ליד הבית של קלוטר. לקלוטר יש אופניים מדליקים, צהובים כאלה שמבריקים יפה. הבעיה שקלוטר לא אוהב להלוות דברים.

צילצלתי בדלת של הבית של קלוטר והוא בעצמו בא לפתח. 'תראו תראו,' הוא אמר, 'ניקולא! מה אתה רוצה?' 'את האופנים שלך.' אמרתי לו, אז קלוטר סגר את הדלת. צלצלתי עוד פעם, ובגלל שקלוטר לא פתח, השארתי את האצבע על הכפתור של הפעמון. שמעתי את אמא של קלוטר צועקת מתוך הבית: 'קלוטר! לך כבר לפתוח את הדלת!' וקלוטר פתח את הדלת, אבל הוא לא נראה מרוצה במיוחד לראות שאני עדיין עומד שם.

'אני חייב את האופנים שלך, קלוטר,' אמרתי לו. 'ברחתי מהבית, ואבא שלי ואמא שלי יהיו עצובים ואני אחזור בעוד מלא שנים ואני אהיה נורא עשיר עם אוטו ומטוס.' קלוטר ענה לי שאני אבוא לבקר אותו כשאחזור, כשאני אהיה נורא עשיר, ואז הוא ימכור לי את האופנים שלו. לא עזר לי מדי מה שקלוטר אמר לי, אבל חשבתי שאני צריך להשיג כסף; עם כסף אני אוכל לקנות את האופנים של קלוטר. קלוטר אוהב כסף.

שאלתי את עצמי מה לעשות כדי להשיג כסף. לעבוד לא יכולתי, כי היה יום חמישי. אז חשבתי שאוכל למכור את הצעצועים שהיו לי בילקוט שלי: האוטו של דודה אלוז'י והקטר עם הקרון מטען, שהוא היחיד שנשאר לי כי כל שאר הקרונות נשברו. מהצד השני של הרחוב ראיתי חנות צעצועים, ואמרתי לעצמי ששם הם אולי יתעניינו באוטו וברכבת שלי.

נכנסתי לחנות ואיש נורא נחמד חייך אלי חיוך גדול ואמר לי, 'אתה רוצה לקנות משהו, בחורצ'יק? גלות? כדור?' אמרתי לו שאני לא רוצה לקנות שום דבר, שאני רוצה למכור צעצועים ופתחתי את הילקוט ושמתי את האוטו והרכבת על הרצפה, לפני הדלפק. האיש הנחמד התכופף, הסתכל, נראה מופתע ואמר, 'אבל, חמודי, אני לא קונה צעצועים, אני מוכר אותם.' אז שאלתי אותו איפה הוא מוצא את הצעצועים שהוא מוכר, זה ענין אותי. 'אבל, אבל, אבל,' האיש ענה לי, 'אני לא מוצא אותם, אני קונה אותם.' 'אז תקנה ממני את הצעצועים שלי,' אמרתי לאיש. 'אבל, אבל, אבל,' האיש אמר שוב פעם, 'אתה לא מבין, אני קונה אותם, אבל לא ממך, לך אני מוכר אותם, אני קונה אותם בבתי חרושת, ואתה... זאת אומרת...' הוא הפסיק ואז אמר, 'אתה תבין יותר מאחר, כשתהיה גדול.' אבל מה שהאיש לא ידע זה שכשאני אהיה גדול, אני לא אצטרך כסף, כי אני אהיה נורא עשיר, עם אוטו ומטוס. התחלתי לבכות.

האיש היה נורא מודאג, אז הוא חיפש מאחורי הדלפק ונתן לי אוטו קטן ואמר לי ללכת כי נהייה מאוחר, והוא צריך לסגור את החנות ולקוחות כמוני מעייפים אותו אחרי יום עבודה. יצאתי מהחנות עם הרכבת הקטנה ושני האוטואים, ושמחתי נורא. נכון שנהייה מאוחר, התחיל להחשיך וכבר לא היה אף אחד ברחוב. התחלתי לרוץ. כשהיגעתי הביתה, אמא צעקה עלי שאחרתי לארוחת ערב.
אז אם זה ככה, אני מבטיח: מחר אני בורח מהבית. אבא ואמא יהיו ממש עצובים ואני אחזור רק בעוד מלא שנים, ואני אהיה עשיר ויהיו לי אוטו ומטוס!

פעילויות
הכירו את הסופר

ניקולָא הקטן

אני בורח מהבית