איפה הפלאפון?

מאז שאני זוכר את עצמי אני לבדי, בלי חברים, הולך לבדי, וחוזר לבדי, ומשחק לבדי, ועושה שעורים לבדי. למה? כי אני הכי קטן, הכי פחדן, וגם בגלל עוד משהו שאני לא מגלה.

עמוס, אבא שלי, תמיד אומר לי לא לשים לב שהילדים בכיתה צוחקים עלי שאני הכי קטנצי'ק. 'גם עלי צחקו תמיד,' הוא אומר.

אני באמת מנסה לא לשים לב, אבל לא תמיד זה מצליח לי. גם בגלל זה אני בכלל לא מתחבר איתם, עם הילדים מהכיתה שלי. בהפסקות אני בונה בניינים בארגז החול, שהכינו אותו לקטנים אבל הם לא משתמשים בו, או שאני בכלל לא יוצא לחצר, אני נשאר בכתה, קורא ספר או חולם.

היום כל הילדים נשארו בהפסקה בכתה כי נועה הביאה מכשיר טלפון סלולרי ורוד, משוכלל, שגם מצלם וגם אפשר לראות בו טלוויזיה וגם לשמוע מוסיקה. היא התגאתה שהכריחה את אמא שלה לקנות לה אותו, למרות שהוא עלה המון כסף, וזה באמת מראה כמה ההורים שלה באמת מבינים בגבולות.

בכל אופן, כל הילדים הצטופפו סביבה, ונועה הראתה להם איך הוורוד הזה פועל. 
אני ישבתי בכסא שלי, לפני ישב ויטלי שגם הוא לא ממש חברותי. 
פתאום שמעתי קולות צועקים: 'הנה, תצלמי אותם, את הגמד ואת הרוסי!'

הרמתי את הראש וראיתי ממש מולי את נועה עם המכשיר שלה,
 עומדת ומצלמת אותי ואת ויטלי וכל הילדים צוחקים.

'הכי טוב שתשלחי את התמונה לספר השיאים של גינס!' צעק מישהו,  'שיראו את שני היצורים הכי מוזרים בבית הספר.'

תיכף יצאתי בריצה מהכיתה. וישר לארגז החול שלי.   ישבתי שם ולא היה לי חשק אפילו לבנות את אחד מהבניינים שאני מתכנן תמיד.  לקחתי חופן חול באצבעות וראיתי את הגרגרים זורמים להם למטה, מתערבבים בחול.  כולם דומים אחד לשני, קטנים וצהובים ומאירים באור השמש.

פתאום כיסה צל את האור הזה .  הרמתי את העיניים. ויטלי עמד מעלי. הוא התיישב לידי ושתקנו.
'מה אתה חופר תמיד?' שאל לבסוף.
'כלום,' אמרתי, 'אבל אולי אני צריך לחפור מקום לכל המפלצות מהכיתה.'

ויטלי צחק ושנינו התחלנו לחפור יחד בחול. היה לי דווקא נעים לא לשבת לבדי. לא היינו צריכים לדבר אפילו.  ויטלי חייך אלי. אף פעם לא שמתי לב שיש לו חיוך כזה נחמד.  ואז נשמע הצלצול. נכנסנו לשיעור חשבון. בסוף השיעור היה שוב צלצול להפסקה,

 ואז שמעתי את הקול של נועה, 'איפה הפלאפון שלי? אני לא מוצאת את הפלאפון שלי, מישהו לקח לי את הפלאפון?!'  החברות שלה מיד התקבצו מסביבה ועזרו לה לחפש. הן רוקנו את כל הילקוט שלה והדבר הוורוד הזה לא נמצא.

נועה התחילה לבכות, והמורה בקשה מכולנו להישאר בכיתה וקראה למנהל.  המנהל הגיע רציני וכועס. 'נכון שאסור לכם להביא טלפונים סלולריים לבית הספר,' אמר לנו,  'אבל מי שלוקח משהו לא שלו- עושה מעשה הרבה יותר חמור.אנחנו לא נצא מפה,'  הכריז המנהל, 'עד שנמצא את הסלולרי של נועה.'

הוא והמורה עברו בכל הכיתה ילקוט-ילקוט, וחיפשו.   קודם מתחילת הטור עד קצה הכיתה, ובחזרה מסוף הטור החדש להתחלה.  היינו צריכים לרוקן גם את הכיסים והם בדקו אצל כל אחד.  כשהגיעו אלי פתחתי את הילקוט שלי בלב רועד, וחוץ מסנדויץ' משלשום שהסריח את כל הילקוט- ועכשיו את כל הכיתה-הם לא מצאו שום דבר.

ואז הם פתחו את הילקוט של ויטלי. המנהל חיטט בתיק והוציא משם את הוורוד הזה. כולם הביטו בויטלי ובפלאפון, וגם ויטלי הביט בטלפון ואחרי רגע התחיל לגמגם: 'אבל איך יכולתי,' אמר, 'לא הייתי בכיתה בהפסקה.'

'לטלפון סלולרי אין רגליים משלו,' אמר המנהל, 'ועובדה שהוא נמצא כאן, בתיק שלך.'
'אבל אני לא לקחתי,' אמר ויטלי, 'אני נשבע, תאמינו לי.'