הדגל

ילדים, אספר לכם מעשה בדגל. איך אני, נער בן עניים, קיבלתי דגל לשמחת תורה. מה קשה היה לי להשיגו ומה קל לאבד אותו. אלוהים ייסר אותי, העניק לי תחתיו עגמת נפש. 

כשהייתי ילד קטן כמוכם, קראו לי 'טוֹפֶּלֶה טוּטוּרִיטוּ ', זאת אומרת 'קופלה קוקוריקו'. אתם יודעים למה? כי, ראשית, היה לי קול דקיק וצווחני, כמו לתרנגול צעיר שאך זה התחיל לקרוא ושנית, לא יכולתי לבטא קו'ף וכ'ף וגימ'ל. וכמו להכעיס צריך היה אבי להיקָרֵא קַלְמָן, אִמי גִיטְל של קלמן, אני קוֹפֶּל בן גיטל של קלמן והרבי שלי גֵרְשוֹן גְרוֿגֶרֶת דַרְדַקִי מִגַלְגַנִיקֶה. 

ילד, מה שמך?-
שמי? טופֶּל בן דיטֶל של טַלמן -
הרֵם קצת את קולך! -
טופל בן דיטל של טלמן! -
יותר חזק! -
אני צועק בקול רם: טו - פֶל בן די - טֶל של טל - מן!
אצל מי אני לומד?
אצל דֶרשון דַרדֶרֶת מדַלדַניבטֶה.
כולם צוחקים. כולם צוחקים ואני בוכה. 

אינני בוכה מפני שצוחקים לי, אלא מפני שמכים אותי. כל מי שלבו ידְבֶנוּ מכה אותי : אבא, אמא, אחותי, הרבי, התלמידים. מלמדים אותי שאדבר כמו בנאדם.
 פעם תקע לי הרבי מין יָתֵד עץ בין שינַי וציווה על התלמידים לירוק לי לַפֶּה .אולי תהיה זאת התרופה. 

התערב זיאַמֶה הנגר שגר עם הרבי שלי תחת גג אחד.
מה אתה מְעַנֶה את הילד סתם לחינם? תנו לי אותו לרגע ותראו שאצלי ידבר כמו בנאדם.
כך אומר זיאמה הנגר, קורא לי אליו, תופס אותי בסנטר ואומר לי כך:
הבט אלי ,ילד, וחזור אחרי מילה במילה: אָץ קוֹצֵץ בֵּן קוצץ קְצוּצַי לְקַצֵץ.
אני מביט עליו וחוזר אחריו מילה במילה: אץ טוצץ בן טוצץ טצוצי לטצץ. 

לא כך, אומר ר' זיאמה, הבט ישר לפי ואמור יחד אתי: יומם השמש לא יַכֶּכָּה וְיָרחַ בלַיְלָה.
אני מביט ישר לפיו ואומר יחד איתו: יומם השמש לא יַטֶטָה וירח בלילה.
לא, טפשון, אומר לי ר' זיאמה, אל תאמר יטטה. אמור יַכֶּכָּה יככה יככה
יַטֶטָה יטטה יטטה
ר' זיאמה מניד ידו: יודעים אתם לאיזו מסקנה הגעתי? טירחה לבטלה! כבר לא יעזור אפילו השד. בעל מום לנצח!

שיהיה לי בשמחת תורה דגל, דגל ממש, שכשמו כן הוא, עם מקל שבראשו תפוח ובתוך התפוח נר, דבר זה נראה אז בעיני מין אושר, מין אושר שפחדתי אפילו להרהר בו....אוי, ילדים! חלה לבנה ביום חול לא אכלתי אף פעם. הייתי מרוצה כשהיה לי לחם שחור לשובע, מפני שהיינו, לא עליכם, עניים מרודים, אביונים. ותארו לעצמכם שאני, קופל קוקוריקו נעשה בבת אחת גביר. 

היה זה בפורים. אבא שלח אותי לחלק משלוח מנות ומן הפרוטות שהעניקו לי הבַּלֶבָּתִים, בעלי הבתים, כשכר טירחתי, עשיתי רוּבָּל אחד ועוד ארבע קופִּיקות....החלטתי שאשמור את הכסף, אם ירצה השם, עד סוכות ואקנה לי דגל.

בעזרת השם, הגיע חג סוכות ואני קניתי דגל, גדול, צהוב, מעוטר משני צדדיו. חסר לי רק תפוח ונר שעווה.
משחיברתי את הדגל למקל, קבעתי בראשו תפוח אדום והדלקתי עליו את נר השעווה, הלכתי בשמיני עצרת אל בית הכנסת, להקפות, צוהל ועליז, כנסיך מאושר, כבן מלך שאיש לא ישווה לו... 



אני עורך השוואה בין הדגל שלי לשאר הדגלים ולבי מתמלא גאווה..נדמה לי שאני גדל וגדל, עולה וצומח, מגביה והולך, לאורך ולרוחב, רגלי נושאות אותי באוויר. מתחשק לי לצחוק, לצעוק, לצרוח, לצאת בריקוד.
א - נו, הראה נא!, פונה ואומר לי יואליק, בן הגביר, ונשאר עומד פעור פה. 

הוא סוקר את דגלי ואני סוקר את דגלו.
גם כן דגל, חושב אני, גם כן מקל! עקום ממש כמו סימן שאלה!
אני ראוה שהוא רותח, אבל אני מעמיד פנים כמי שאינו יודע ומביט הצידה.
קופל, אומר הוא לי, איפה לקחת מקל יפה כל כך?
הא? אומר אני ומפנה אליו את פני.
איפה מצאת מקל מהודר כל כך? אומר הוא שוב.
מה יש? אומר אני, אולי אתה רוצה להחליף במסמר שלך?
יואליק מבין את העקיצה.הוא מבזיק בעיניו, רוטן בחוטמו, טומן ידו בכיס ומסתלק. אני מביט אחריו ומתמוגג מנחת. נתח בריאות מתווסף לי. אני רואה שהוא קורא הצידה את נחמיה הצולע ומסתודד איתו ורומז לו עלי בעיניו. 

אני רואה זאת היטב, אבל עושה את עצמי כלא יודע. כעבור רגע ניגש אלי נחמיה הצולע, מחזיק בידו את דגלו של יואליק, עם המקל העקום ואומר לי: תן לי להדליק את הנר. שלי כבה.
זה הדגל שלך? אומר אני לו ומטה את דגלי עם הנר, הלא אני יודע של מי הדגל.
ולפני שאני מספיק להביט סביבי, מגיש נחמיה את נרו הבוער לדגל שלי ועושה 'בורא מאורי האש' - מדליק אותו. הדגל שלי מתלקח ובוער כולו. פ - פ -פו , חסל דגל! 

אילו נפלה מן השמים אבל על ראשי, אילו חיה רעה התנפלה עלי לטרוף אותי, או אילו בא לקראתי בחצות הלילה מת בתכריכים לבנים המבקש לחנוק אותי, לא היה פחדי כה נורא, כמו בשעה שראיתי את מקלי הערום עם הדגל השרוף.
זעקה פרצה מלבי: הַדֶדֶל! הדלל שלי! הדדל שלי! 

פלגי דמעות זרמו מעיני. כל העולם חשך בעדי. המקל עם התפוח והנר נפלו מידי ואני פניתי ללכת, בעצמי אינני יודע לאן, הולך ומתייפח וממרר בבכי. אני סופֵק כּפַּי ומְבַכֶּה את דִגלי כמו שֶמְבַכּים מֵת. אני חוזר הביתה יחידי, בלי הדגל ופורש לי לפינה.ופה, בחושך, יושב אני, ראשי בין ברכי, ובוכה חרש, שאיש לא יראה, שאיש לא ישמע ומקשה קושיה לאלוהים: אבוי, אבוי, ריבונו של עולם! למה זה מגיע לי? מה פשעי ומה חטאתי?