אוליבר מבקש "עוד!"

פרק 2

חדר האכילה של הילדים היה אולם רחב ולו קירות אבן. בקצה האולם עמד דוד גדול שמתוכו דלה המנהל את הדייסה כשהוא חגור סינר ומסתייע באשה או שתיים. מן התרכובת המלבבת הזו הוענקה לכל ילד קערית אחת – לא יותר – מלבד בימי חג ומועד, אז הוענקה מנה מעט גדולה יותר ושתי פרוסות לחם. 

הקעריות מעולם לא נזקקו לשטיפה. הילדים מירקו אותן בכפותיהם עד שהבהיקו כחדשות. כשסיימו את הפעולה (שמעולם לא נמשכה זמן רב, משום שגודל הכפות היה כמעט כגודל הקעריות), היו לוטשים בדוד עיניים רעבות, משתוקקות, עד שנדמה היה כי בעוד רגע יזנקו ממקומותיהם ויטרפו את לבני התנור. פיותיהם, מתחת לאותן עיניים, עסקו במציצה אילמת ושקדנית של אצבעותיהם, במטרה ללכוד כל רסיס דייסה תועה שאולי ניתז עליהן. לילדים בדרך כלל יש תיאבון בריא, לכן שלושה חודשים של הרעבה נתנו באוֹלִיבֶר טְוִויסְט ובחבריו את אותותיהם: 

בסוף אותה תקופה היו כה רעבים, כה טרופי דעת, עד שאחד מהם, שהיה גבוה מכפי גילו ולא הורגל באורח החיים הזה (כבן לאב בעל דוכן מזון), איים על חבריו כי אם לא יקבל קערית נוספת על בסיס יומי, הוא עלול באחד הלילות לאכול את שכנו לאולם השינה – ילד צעיר וחלש ממנו. מבט רעב ופראי ארב בעיניו, והילדים האמינו לו בכל לבם. כונסה ישיבה ונערכה הגרלה שתכליתה לקבוע מי ילך אל המנהל בתום ארוחת הערב ויבקש תוספת. הפור נפל - אוֹלִיבֶר טְוִויסְט. 

ערב בא והנערים התיישבו במקומותיהם. המנהל – בלבוש הטבח שלו – התייצב בעמדתו שמאחורי הדוד, עוזרותיו הדלות מאחוריו. בתום ברכה ארוכה הוגשה מנה זעומה של דייסה. לאחר שנעלמה כלא היתה, התלחשו הנערים ביניהם וקרצו אל אוֹלִיבֶר. שכניו לספסל נעצו בו מרפקים. הוא אמנם היה רק ילד, אך נואש מרעב ומסבל. הוא קם מן השולחן ותוך שהוא צועד אל עבר המנהל, אוחז בכף ובקערה ומבוהל מתעוזתו, אמר:
'בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד.'
המנהל, גבר בריא בשר, החוויר באחת, נאחז בלבני התנור ובמשך שניות ארוכות הביט בתדהמה במורד הקטן. העוזרות קפאו על מקומן בפליאה והנערים באימה. 

'מה!' אמר לבסוף המנהל בקול רפה.
'בבקשה, אדוני,' השיב אוֹלִיבֶר, 'אני רוצה עוד קצת.'
המנהל הלם במצקת בראשו של אוֹלִיבֶר, אחז בכוח בזרועו, ובצעקות רמות הזעיק את השמש.
ההנהלה כבר היתה מכונסת כאשר מר בָּאמְבֵּל התפרץ אל החדר, כולו רוטט מהתרגשות. הוא פנה אל האדון שבכיסא הגבוה ואמר: 'מר לִימְקִינְס, אדוני! באמת, סלח לי על ההפרעה, אבל אוֹלִיבֶר טְוִויסְט ביקש עוד!' השתררה שתיקה. הנוכחים התחלחלו. 

'ביקש עוד?' אמר מר לִימְקִינְס. 'הירגע, בָּאמְבֵּל, ותן לי תשובה ברורה. האם אתה אומר שהוא ביקש עוד לאחר שאכל את הארוחה שהוקצבה לו?'
'כן, אדוני,' השיב בָּאמְבֵּל.
'הילד הזה!' אמר האדון במותנייה הלבנה, 'הוא יגמור את חייו על עמוד התלייה! אין לי ספק! כך הוא יגמור!'
איש לא חלק על חוות דעתו הנבואית של חבר ההנהלה הנכבד. התפתח דיון סוער. הוחלט על סילוקו המיידי של אוֹלִיבֶר, ולמחרת בבוקר הודבקה על שער המוסד מודעה המציעה חמישה פאונדים לכל מי שייקח תחת חסותו את אוֹלִיבֶר. במלים אחרות, חמישה פאונדים תמורת אחד אוֹלִיבֶר טְוִויסְט לכל גבר או אשה החפצים בשוליה לכל מקצוע, משלח יד או בית עסק. 

'בכל חיי עוד לא הייתי משוכנע כל כך,' אמר לעצמו האדון במותנייה הלבנה, כאשר הקיש על השער למחרת בבוקר וקרא את לשון ההודעה. 'בכל חיי לא הייתי משוכנע במשהו כפי שאני משוכנע בזה: הילד הזה יגמור את חייו בתלייה.' 

האומנם צדק אותו אדון במותנייה הלבנה או שמא טעה? האומנם נגדעו חייו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט באופן אלים שכזה? את זה עוד נגלה. בינתיים, כדי שלא אפגום בעניינו של הקורא (בהנחה שאכן יש לו שמץ של עניין) אשים מחסום לפי ולא אומר על כך מילה – גם לא חצי מילה.

איור: ג'ורג' קרוישנק, מתוך המהדורה הראשונה

t