כך ליבלבה האהבה

 


פרק ראשון
כך ליבלבה האהבה

הייתה אצלנו ברחוב זכריה ילדה שם אסתי. אני אהבתי אותה. בבוקר, ליד שולחן ארוחת הבוקר ופרוסת לחם בפי הייתי אומר לעצמי בלחש: אסתי.
שעל כך היה אבא משיש לי במילים: 'אסור לאכול בפה פתוח'.ובערב אמרו עלי:' הילד המשוגע שוב סגר את עצמו באמבטיה ומשחק במים'.
אבל אני כלל לא הייתי משח במים אלא ממלא את הכיור ובאצבע הייתי רושם את שמה על פני הגלים. לפעמים חלמתי בלילה שאסתי מצביעה עלי פתאום ברחוב וצועקת' 'גנב!' גנב!'ואני נבהל ומתחיל לברוח והיא רודפת וכולם רודפים, בר כוכבא סוכובולסקי וגואל גרמנסקי ואלדו ואלי וייגרטן, כולם, והרדיפה נמשכת על פני מגרשים וחצרות, על פני גדרות וגרוטאות, חורבות וסמטאות, וכל הרודפים מתעייפים ולאט לאט הם מתחילים לוותר ולפגר מאחור ורק אסתי רצה אחרי בלי להרפות ובסוף שנינו לבדנו רצים ומגיעים כמעט יחד לאיזה מקום נידח, מחסן קרשים או חדר כביסה על גג, או משולש חשוך מתחת למדרגות של בית זר, ואז נעשה החלום מתוק ונורא ומרוב בושה מתעוררים וכמעט בוכים קצת בלילה.
שני שירי אהבה כתבתי בפנקס השחור שאבד לי בחורשת תל ארזה ואולי טוב שאבד לי.
ומה ידעה אסתי?
אסתי לא ידעה כלום, או ידעה והתפלאה.
למשל: פעם אחת הצבעתי בשעור כתיבת הארץ וכשקיבלתי את רשות הדיבור קבעתי בתוקף רב:
'אגם החולה נקרא גם בשם סוּמכי.'
כמובן, כל הכיתה געתה מייד בצחוק גדול ונבזי. מה שאמרתי היה אמת, אמת לאמיתה, לפי האנציקלופדיה, ובכל זאת התבלבל המורה שלנו, אדון שטרית לרגע ואף חקר אותי בזעם: 'זאת מנין ועל סמך מה?'
אבל הכיתה כבר התפרעה לגמרי ומכל עבר צעקו וזעקו:
'סומכי, סומכי, על סמך סומכי'
ואדון שטרית תפח, האדים ושאג כדרכו:
'הס כל בשר!'
וגם:
'בל יחרוץ כלב לשונו!'
כעבור חמש דקות נרגעו הרוחות בכיתה, אבל אני נשארתי סומכי כמעט עד סוף כיתה ח'. כל זאת סיפרתי כאן בלי שום מטרה צדדית, אלא בכוונה לציין פרט חשוב אחד: פתק ששלחה לי אסתי בסוף אותו שעור של כתיבת הארץ, והיה כתוב בו כך:
'משוגע אחד, למה לך להגיד דברים שעושים לך צרות? תפסיק!'
ובתחתית הפתק, בַּקיפול ובאותיות הרבה יותר קטנות:
אבל אין דבר. א
מה ידעה איפוא אסתי?
אסתי לא ידעה כלום ואולי ידעה והתפלאה. אני, בשום פנים ואופן לא עלה על דעתי להחביא מכתב אהבה בתוך הילקוט שלה כמו שעשה אלי ויינגרטן לנורית, או לשלוח אל אסתי את רעננה השדכנית כפי ששלח טרזן במברגר, גם הוא אל נורית.
להפך: אני בכל הזדמנות הייתי מושך לאסתי בצמות שלה. ואת הסוודר הלבן הנהדר שלבשה באביב אני שוב ושוב הדבקתי במסטיק לעוס אל הכיסא.
למה, בעצם?
ככה. למה לא. שתדע.
ואת שתי ידיה הדקות הייתי מסובב לה כמעט בכל כוחי אל מאחורי גבה עד שהתחילה לקלל אותי ולשרוט בצפרניה, אבל אף פעם לא התחננה. כך עשיתי לאסתי.....