דובון, דובון

משאית גדולה הגיעה בלילה ופרקה ארגזי עץ ורהיטים כבדים ואת השכנים החדשים. איש לא ראה אותם בבואם. הנערות שישבו על הגדר, למחרת, היו הראשונות שראו את החדשה. גם ניצה ועמליה התקרבו אל הגדר. עכשיו התבוננה החבורה כולה בחדשה החיוורת והגבוהה, שצעדה לעבר ארגזי העץ הגדולים שעל המדרכה. 

היו לה שתי צמות שחורות קלועות כסל מסביב לראשה. 'הי, תראו איזה עגילים', צחקה שולה בקול רם.
כולן התבוננו בסקרנות. כל אחת מאוזניה היה מנוקב חור ובו מושחל עגיל קטן ואבן כחולה משובצת בקצהו. הנערה לא הגיבה.
'אולי היא לא מבינה עברית?' שאלה עמליה בקול גדול כל כך, שאפילו חירש יכול לשמוע.
הבנות צחקו, אבל הילדה החיוורת שתקה. 

'אולי היא חירשת?' ניסתה ניצה לנחש בקול מתרונן
צחוק אדיר פרץ מפי הארבע. עתה התבוננה בהן הנערה החיוורת, כחיה פצועה, בעיניה השחורות הגדולות. גאולה התחילה להרגיש שלא בנוח.
'איך קוראים לך?' צעקה אליה שולה. אין תשובה.
'אולי היא אילמת?' ניחשה ניצה שנית. הפעם לא צחקו הבנות. אולי היא באמת אילמת?
הן התבוננו בפניה הלבנים. נמשים אחדים היו זרויים על אפה הקטן, הסולד. לפתע נפתח חלון מלמעלה וגבר שרבב את ראשו החוצה. 'מריאנה!' נשמע קולו קורא.
 
הנערה החיוורת פרצה בשטף של מילים בקול צפצפני ודק, אחר כך פתחה ארגז גדול אחד ועיניה בלשו במעמקיו השחורים. לבסוף גחנה פנימה ושלפה מתוכו דובון גדול, שעיר, מעוך, דובון צעצוע עם עיני זכוכית. עתה נשאה ראשה אל האיש בקומה השנייה וחיוך האיר את פניה. היא חיבקה את הדובון ומיהרה במדרגות למעלה. ארבע הבנות הביטו זו בזו ופרצו בצחוק. 'דובון! ראיתן ? דובון!'