האמן

פעם היתה ילדה ושמה מַכּסָה. יפה היתה ושמחה תמיד וסקרנית מאוד. היא רצתה לדעת מאין בא כל דבר ומי עשה כל דבר. וביחוד מֵאין באו הפרחים, הציפורים, חיפושיות הזהב והפרפרים. 

יום אחד שיחקה מכּסה לבדה בגן, גלגלה את חישוק המשׂחק שלה עד גדר הגן, כשלפתע ראתה אדם יושב בשדה, וגבו אליה. הוא ישב על כיסא מתקפל קטן ולפניו כַן, ועליו מתוח בד ללא מסגרת. היא לא פחדה מפניו, כי היתה בגן והוא היה בשדה וביניהם עמדה גדר קוצנית. מכּסה נעמדה במקומה, השעינה את החישוק על הגדר, והסתכלה. 

השדה היה גדול מאוד ובקצהו חומה נמוכה. פרחי נורית אדומים מעטים כיסו את אדמתו החומה.
על הבד לא היה עוד מאומה. האיש לקח מִכחול והתחיל לצייר שמיים תכולים מכוסים בעננים לבנים עדינים. זה לא נכון, חשבה מכסה, השמים בהירים לגמרי. היא הביטה למעלה וראתה שהשמיים הבהירים התכסו בעננים לבנים וקלים, בּדִיוק כמו בציור. 

האיש המשיך לצייר ומכּסָה ראתה את השדה נוצר על הבד, אבל בקצה השדה לא היתה חומה, אלא נחל.
כשנשאה את מבטה, ראתה מכסה שהחומה המוכרת לה נעלמה, ובמקומה זרם בקצה השדה נחל, אותו לא ראתה קודם לכן. תמהה מאוד המשיכה להסתכל בעבודתו. 

עכשיו צייר האיש שורה של עצי צפצפה, אשר צצו ממש מול עיניה, ופיזר פרחים תכולים וצהובים, שבצבצו ועלו בין הנוריות האדומות. מרגע לרגע גדל תמהונה של מכּסה. וכאשר צייר האיש רועה ועדר כבשים והיא ראתה אותם עומדים בשדה, לא יכלה עוד לעצור ברוחה וקראה:
תראה, כל מה שאתה מצייר צומח מהאדמה! 

הצייר הפנה את ראשו להביט בה והיא ראתה שיש לו זקן ועיניים נוצצות.
את רואה את כל מה שאני מצייר צומח מתוך האדמה? שאל.
וַדאי שאני רואה, אמרה מקסה.
אם כך, נולדת במזל טוב, קטנה. את רואה את מה שאחרים אינם מסוגלים לראות.
ומי אתה?
אני אמן.
מה זה אמן, צייר?
האיש צחק. לא כל צייר הוא אמן ולא כל אמן הוא צייר. אני אמן שמצייר.
אבל אתה לא רק מצייר. אתה עושה נחל ועצים ועדר ורועה. כל זה אמיתי?
זה אמיתי, כי את רואה את זה.
אז אתה עושה את הפרחים והפרפרים והחיפושיות?
לא רק אני. כל הדברים שאמנים עושים נשארים תמיד כמו שנוצרו, ואינם משתנים כמו בטבע. 

הלוואי שגם אני אדע לעשות את זה, קראה מכסה, אולי תסכים ללמד אותי?
האמן הביט בה, הִרהר מעט ואמר: לא כל אחד יכול ללמוד זאת. אבל אותך אולי אוכל ללמד. בואי, נשאל אם אמא שלך מרשה לי ללמד אותך.
ואיך תעבור את הגדר? תהתה מכסה בקול.
אל תדאגי, קטנה, חייך האמן. הוא קם מהכיסא המתקפל, קרץ בעיניו והגדר הקוצנית נפתחה ונתנה לו לעבור, וכן הציור ותיבת הצבעים הלכו אחריו כמו כלבלבים. 

כאשר היו כולם בתוך הגן, שבה הגדר ונסגרה. ואז הלכו כולם אל הבית. האומן פסע קדימה עם הילדה, כן הציור דידה לידם על שלוש רגליו, והכיסא המתקפל ותיבת הצבעים דילגו מאחור. החתול שהתחמם בשמש נבהל מהחפצים המתנועעים וברח, אבל הציפורים צייצו לעברם בידידות, והעצים המטירו עליהם ניצנים. 

מכסה רצה לפניו ובשרה על בוא האורחים המופלאים האמן אמר לאמה של מכסה שבתה רוצה ללמוד אצלו ציור, והוא מוכן ללמדה, כי יש לה עין טובה ולב מבין.
ואיפה בית המלאכה שלך? שאלה האם.
אם תרשי, אבנה לי ביתן קטן בגנך.
הרי זה לוקח כמה חודשים ודרושים לכך בנאים ונגרים ונפחים שמקימים רעש וגורמים לכלוך, אמרה האם.
חלילה, שיסע אותה האמן, לא יהיה לכלוך ולא אי סדר. בשעה אחת יהיה הכל גמור.
האם חשבה שהוא חומד לצון, אבל הוא לא נראה אדם כזה.
טוב, אמרה, נראה הכל בעוד שעה.
אז יצא האמן אל הגן, התישב על כסאו הקטן, הוציא בד חדש והתחיל לצייר בית נחמד שנראה כמו קופסת תכשיטים. הקירות היו עשויים שַיִש. לפני הכניסה נצבו מימין ומשמאל עמודים. הגג עשוי נחושת ירוקה ומעבר לזגוגיות החלונות הגבוהים נראו וילונות משי צהובים. וכל מה שצייר על הבד, קם והיה באמת. 

כאשר היה הבית מוכן, הוא נכנס פנימה וצייר שטיחים תורכיים בצבעים רכים ודהויים, ספות רחבות ונמוכות, כורסאות זעירות מוזהבות, ארונות עץ גבוהים עשויים פיתוחים שונים, פסלי ברונזה ואגרטלי חרסינה גדולים. וגם שש בובות יפות למשחק, כל אחת בתלבושת אחרת.
לבסוף צייר שתי נערות שחורות, לבושות בגדים מפוספסים ומטפחות אדומות לראשן.
לאחר משיחת המכחול האחרונה הן עמדו חיות, והשתחוו לפניו אפיים ארצה. 

אלה יעשו כל מה שתאמרי להן לעשות, אמר, אבל הן אלמות ולא יוכלו לדבר איתך.
אינך יכול לתת להן שפה? שאלה מכסה.
לא, אמר הצייר, את זה צריך הייתי לבקש ממשורר. אבל הן אינן זקוקות לשפה.
עוד לא חלפה שעה והצייר חזר אל אמה של מכסה והזמין אותה לבקר בבית המלאכה. האם התרגשה מאוד ממראה עיניה ואמרה: אתה אמן מוכשר. אני בטוחה שבתי תלמד ממך משהו טוב.
ומאז, בכל בוקר, היתה מכסה באה אל בית המלאכה. אם הצייר היה שרוי במצב רוח רע, הוא שילח אותה מעל פניו, אבל אם רוחו היתה טובה עליו, הוא לימד אותה. 

מכסה רצתה להתחיל מייד לצייר במכחול וצבעים, אבל הצייר לא הרשה לה לעשות זאת.
קודם תלמדי לרשום כראוי, אמר ונתן לה נייר ועפרונות. מכסה רשמה על הנייר כל מיני דברים, והביטה לראות אם מה שציירה על הנייר נוצר באמת, אך שום דבר לא נוצר. היא היתה מאוכזבת והשליכה את העיפרון.
אם אני לא יכולה ליצור משהו אמיתי, זה לא משעשע. אני רוצה ללמוד את האמנות שלך.
אמנות אי אפשר ללמוד ביום אחד, אמר הצייר, צריך לעבוד בסבלנות ולהתאמץ מאוד.
גם אם נולדתי במזל טוב כמו שאמרת?
גם אז, אמר הצייר, מוכרחים להתחיל מבראשית. רק אחרי שתדעי לרשום היטב בעיפרון, תוכלי לפתוח את תיבת הצבעים. 

תחשבי בעצמך, מה יהיה אם ארשה לך לצייר לפני כן ותציירי מפלצת מכוערת שתעמוד לפניך?
אני אצטער מאוד, אמרה מכסה.
אבל זה לא יועיל למסכנה. לכן אני אוסר עליך לגעת בתיבת הצבעים, עד שתדעי לרשום בלי שגיאות.
מכסה הבינה שהצייר צודק והתחילה להתאמן ברישום. בימים הראשונים השתעממה, אבל עד מהרה מצאה עניין ברישום. האמן היה קפדן ועברו חודשים רבים עד שאמר לה סוף סוף : הגיעה השעה!