הכיס היה ריק

....הכיס היה ריק! הכסף נעלם!
אמיל הפך את הכיס ביד שמאל. בימינו הוא מישש את המקטורן מבחוץ וטפח עליו. לא השתנה דבר: הכיס היה ריק, והכסף איננו.
אוי! אמיל משך את ידו מן הכיס. ולא רק את היד, אלא גם את הסיכה שנעץ בשטרות הכסף. לא נשאר כלום חוץ מהסיכה והיא נתקעה באצבע המורה של יד שמאל עד שדיממה. הוא כרך מטפחת סביב אצבעו ובכה. כמובן שלא בגלל כמות הדם הקטנה עד כדי גיחוך. 

לפני שבועיים נתקל בפנס רחוב עד שזה כמעט נעקר ממקומו ועד עכשו מתנוססת חבורה על מצחו. אבל אז הוא לא יילל אפילו לשניה אחת.
הוא בכה בגלל הכסף והוא בכה בגלל אמא שלו.
מי שלא מבין את זה, גיבור ככל שיהיה, אי אפשר לעזור לו.
אמיל ידע כיצד אמו עבדה במשך חודשים בפרך על מנת לחסוך את המאה וארבעים המרק בשביל סבתא וכדי לשלוח אותו לברלין. ולא הספיק האדון בנה לעלות על הרכבת וכבר הוא נרדם וחלם שטויות במיץ ואיפשר לאיזה חזיר לגנוב לו את הכסף. ומה חשבתם, שלא יבכה? 

מה הוא אמור לעשות עכשו? לרדת בברלין ולהגיד לסבתא: הנה אני, אבל כסף לא תקבלי, רק שתדעי. תני לי מהר דמי נסיעה כדי שאוכל לחזור לנוישטט, אחרת אצטרך לרוץ חזרה ברגל.
זה היה כישלון מפואר! אמא חסכה לחינם. סבתא לא ראתה פפניג אחד. בברלין הוא לא יוכל להישאר. הביתה אסור לו לנסוע. והכול בגלל ברנש שחילק לילדים שוקולד ועשה את עצמו ישן ולבסוף גם שדד אותו. פוי, גועל נפש.

אמיל בלע את דמעותיו שזלגו בחופשיות על לחייו והסתכל סביבו. אם ימשוך במעצור החרום, תעצור הרכבת תכף ומייד. אז יבוא כרטיסן אחד ועוד אחד ועוד אחד וכולם ישאלו: מה קרה?
הכסף שלי נגנב, יאמר להם.
בפעם הבאה תשמור עליו טוב יותר, הם יענו לו. ואז יאמרו: עלה חזרה לרכבת. מה שמך? איפה אתה גר? למשוך במעצור החרום עולה מאה מרקים. החשבון יישלח אליך................... 

בינתיים האטה הרכבת. אמיל ראה בחוץ פסים רבים משתלבים ונפרדים, מנצנצים באור, ואז עברו על פני רציפים אחדים. כמה סבלים רצו ליד הקרונות, בתקווה להרויח מעט כסף. הרכבת נעצרה!
אמיל הביט מבעד לחלון וראה, גבוה מעל למסילה, שלט: 'הגן הזואולוגי'. 

הדלתות נפתחו בתנופה. אנשים ירדו מהקרונות. אחרים חיכו כבר למטה ופשטו בשמחה את ידיהם.
אמיל הוציא את ראשו אל מחוץ לחלון וחיפש את נהג הקטר. והנה, במרחק מה, בין האנשים הרבים, הבחין במגבעת שחורה ונוקשה. האם זה הגנב? האם יתכן שלאחר ששדד את אמיל לא ירד כלל מן הרכבת אלא רק עבר לקרון אחר? 

שנייה אחר כך עמד כבר אמיל על הרציף, הניח את המזוודה, עלה שוב לרכבת כי שכח את הפרחים במנשא המזוורות, ירד שוב, הרים בהחלטיות את המזוודה, הניף אותה ורץ מהר ככל שיכול לעבר היציאה. איפה ראה את המגבעת הנוקשה? הנער דילג בין אנשים, דחף מישהו במזוודה ורץ הלאה. ההמון נעשה דחוס יותר וקשה למעבר. הנה שם המגבעת הנוקשה! אל אלוהים, הנה שם עוד אחת! אמיל כבר גרר את המזוודה בקושי. יותר מכל רצה להניח אותה ולהשאיר אותה שם, אלא שאז היו גונבים לו גם אותה. סוף סוף הצליח להתקרב ממש למגבעות הנוקשות. זה יכול להיות הוא! זה הוא? 

לא. אולי זה ההוא שם? לא, האיש קטן מדי. אמיל חמק והתפתל בתוך המוני האנשים כמו אינדיאני. שם! שם!
זה היה הברנש. תודה לאל !זה היה גרונדייס. בדיוק עכשו נדחף מבעד למחסום הביקורת ונראה שהוא ממהר.
חכה, מנוול שכמותך, רטן אמיל, עוד נשיג אותך!
הוא מסר את הכרטיס שלו לביקורת ביציאה מהרציף, לקח את המזוודה ביד השנייה, חפן את הפרחים מתחת לזרוע ימין, ורץ אחרי האיש במורד המדרגות.