פרק שנים עשר

בו חודרים פיליאס פוג וחבריו למעבה יער בהודו ומה קורה שם

כדי לקצר את הדרך, סטה מורה - הדרך הפרסי שמאלה. הוא טען שכך יקצרו את הדרך והם סמכו עליו.
פיליאס פוג והקצין שהתלווה אליו, סר פרנסיס קרומטי, היו שקועים בערסלים משני צידי גופו של הפיל שעל גבו ישבו, ואילו פספסרטו, שישב על גב הפיל, הוטל פעם קדימה לעבר צווארו של הפיל ופעם אחורנית לעבר ישבנו. 

החלק הצפוני של הודו שבו חלפו, היה נתון לשליטתם של הראז'אים, הנסיכים ההינדים הקנאים ומורה-הדרך עשה כמיטב יכולתו כדי להימנע מעימותים מסוכנים עם אנשיהם. בשמונה בערב הגיעו לבית כפרי הרוס ונשארו ללון בו אי-אילו שאגות של פנתרים וברדלסים הפרו מפעם לפעם את השקט, אך הלילה עבר ללא תקלה. 

עם שחר המשיכו בדרכם והתקדמו לאורך אחד מיובלי נהר הגנגס, עד שהגיעו לפאתי יער עבות. נראה היה שהמסע הפילי עתיד להתנהל למישרין, עד סופו, אך לפתע ניכרו בפיל סימני דאגה והוא נעצר. מה קרה? שאל סר פרנסיס קרומטי. 

איני יודע, אדוני הקצין, השיב מורה הדרך והיטה את אוזנו לרחש שבקע מתוך היער. עד מהרה הוא ניתר לאדמה, קשר את הפיל לעץ ונעלם בסבך היער. כעבור דקות אחדות חזר ואמר: זו תהלוכה של ברהמינים שמתקדמת בכיוון זה. מוטב שלא יבחינו בנו. הוא הוליך את הפיל אל תוך הסבך בתקווה שהעלווה הסמיכה תסתיר אותו מעיני הצועדים. 

שאון השירה ונקישות התופים והמצילתיים הלך וגבר. בינות לענפי העצים אפשר היה להבחין בדמויות המשתתפים במצעד הפולחן. בשורה הראשונה צעדו כוהני הדת, חבושים מצנפות ולבושים גלימות ססגוניות ארוכות. הם היו מוקפים גברים, נשים וטף, שהשמיעו מזמורי אבל. 

מאחור, על עגלה בעלת גלגלים רחבים, נגלה פסל מעורר פלצות: היו לו ארבע זרועות, גופו היה צבוע בצבע אדום כהה, עיניו היו טרופות, שערותיו סתורות, לשונו משורבבת מפיו, שפתיו משוחות בחינה.
זו האלילה קאלי, מלמל סר פרנסיס, אלת האהבה והמוות!  המוות בוודאי, אך לא האהבה! אמר פספרטו, איזה מין מכשפה רעה!  מורה הדרך סימן לו שישתוק. 

מסביב לפסל התנועעה כאחוזי תזזית חבורה של פקירים זקנים, שגופם החשוף שרוט וזב דם. מאחוריהם צעדו ברהמינים, לבושים מחלצות, גוררים אשה שהתקשתה לעמוד על רגליה. היתה זו אשה צעירה, שראשה, צווארה, ידיה ואצבעות רגליה היו עמוסי תכשיטים, צמידים, ענקים, טבעות, עגילים.
 
מאחורי האשה פסעו שומרים חמושים בחרבות ובאקדחים, נושאים גוויה באפיריון. היתה זו גופתו של ישיש, לבוש בגדי תפארת של ראז'ה, שלבש בחייו, טורבן רקום פנינים, גלימה ארוגה משי וזהב, אבנט משובץ  יהלומים, בגדי נסיך הודי. בסוף התהלוכה פסעו המנגנים וחיל מאסף של קנאים. זהו סוּטי, אמר הקצין, כשהתהלוכה הלכה נעלמה במעבה היער. 



מהו סוּטי? שאל פיליאס פוג. קרבן אדם מרצון, השיב הקצין. האשה שראינו תועלה על המוקד מחר בבוקר.
מנוולים! צעק פספרטו שלא יכול לכבוש את זעמו. והגווייה? שאל מר פוג. זו גופתו של בעלה, שהיה נסיך, ראז'ה. המנהג לשרוף אלמנות עדיין קיים? ברוב חלקיה של הודו אין מקיימים עוד את המנהג הברברי הזה, אבל באזור הפראי הזה מתרחשות רציחות בלתי פוסקות. 

מסכנה שכמותה! להישרף בחיים! כן, אמר הקצין, היא תישרף, ולא, ינדו אותה קרובי משפחתה. יגלחו את שערותיה והיא תהיה כמו כלב מצורע, שמותו טוב מחייו. הקורבן שייערך מחר איננו קורבן מרצון, אמר מורה הדרך. מנין לך? זה דבר ידוע. 

אבל לא נראה שהאשה מתנגדת! זה מפני שסיממו אותה. לאן מוליכים אותה? אל הפגודה הסמוכה. שם תשהה בלילה ותמתין לשעת הקורבן. ומתי יתרחש הדבר? מחר בבוקר, עם אור ראשון. 

לאחר שהוציא מורה הדרך את הפיל מתוך הסבך והתכוון לדרבן אותו בשריקה המיוחדת, עצר אותו פיליאס פוג. אולי נציל את האשה? אמר. להציל את האשה, מר פוג...?! נצטעק הקצין. עודני מקדים את לוח הזמנים שלי בשתים עשרה שעות אוכל לנצל זאת, השיב פוג. הא! מסתבר שאתה בעל לב, אמר הקצין. לפעמים, השיב בפשטות פיליאס פוג, כשיש לי זמן.


- * - * - * -

החלטתו של פוג נועזת ואולי בלתי אפשרית. הוא מסכן את חייו, את חרותו ואת הצלחת מסעו ואף על פי כן הוא נחוש בדעתו לנסות להציל את האשה מגורלה המר. האם יצליח?
על כך ועל ההרפתקאות שארעו בהמשך מסעם של פיליאס פוג ופספסרטו, תוכלו לקרוא בתרגום המלא של הספר, או בנוסחים מעובדים ומקוצרים.