כמה אנחנו דומים

יום אחד שוטט טום בעיר ומצא את עצמו ליד שער הארמון. מעבר לגדר ראה נער לבוש בגדי פאר, והבין שזה הנסיך. טום הצמיד את פניו לגדר כדי לראותו מקרוב, אבל חייל ממשמר הארמון תפס אותו ביד גסה והשליכו הלאה משם. 

כשראה זאת הנסיך, הוא מיהר אל השער ונזף בחייל: איך אתה מעז לפגוע כך בנער עני! וציוה להכניס את טום פנימה. הנסיך כיבד את טום בארוחה מפוארת וביקש שיספר לו על עצמו.
זה נהדר, אמר, אחרי ששמע את הסיפורים על החיים בשכונת העוני, הלוואי שיכולתי ללבוש בגדים כמו שלך ולחלוץ את נעלי  ולהתפלש בבוץ רק פעם אחת בלי שיגערו בי ובלי שיאסרו עלי להתלכלך.
נדמה לי שהייתי מוכן לוותר לשם כך על המלוכה.
ואילו אני, אילו יכולתי להתלבש פעם אחת כמוך, אדוני, אמר טום.
באמת היית רוצה בכך? אם כן, פשוט את סחבותיך, ולבש את מחלצותי. נתענג לרגע איש איש על בגדי רעהו ונחליף את הבגדים שוב , בלי שיפריעו לנו, הציע הנסיך. 

כעבור כמה דקות עמדו שניהם מול הראי - בן המלך בבגדי העני והעני בבגדי בן המלך.  הם ניצבו מול המראה הגדולה, הביטו נדהמים זה בזה ושוב במראה. לבסוף אמר בן המלך: תראה כמה אנחנו דומים! לשנינו אותו שיער,  אותן עיניים, אותה קומה ואותם פנים. אילו היינו ערומים  לא היה איש יודע מי אתה ומי בן המלך.
 עכשו, כשאני לבוש בבגדיך, אני יכול להרגיש את מה שהרגשת כשהחייל הרים עליך יד. זה היה מעשה אכזרי! הוא אך גמר לדבר ויצא בריצה אל חצר הארמון, לבוש בסחבות של טום.
כשראה אותו החייל שפגע בטום, הוא סטר על לחיו: קבצן בן שרץ! הנה לך על מה שספגתי בגללך מהוד מלכותו!
אני בן המלך! קרא הנסיך, אתה תיתלה על שהרמת עלי יד!
הסתלק מכאן מטורף, אמר החייל והדף אותו אל מחוץ לחצר הארמון, לקול צהלת האספסוף...

...