הענק וגנו

יום יום אחרי הצהריים, בצאתם מבית-הספר, נהגו הילדים ללכת לשחק בגנו של הענק. היה זה גן גדול ונהדר, מלא דשא ירוק ורך. פה ושם נראו בדשא פרחים יפים ככוכבים, ושנים-עשר עצי אפרסק צמחו בו, שהתהדרו בעונת האביב בפרחי פנינים ורודים וענוגים, ובסתיו היו עמוסים שפע פירות לתפארת. הציפורים שניתרו על העצים שרו במתיקות רבה כל-כך, עד שהילדים היו מפסיקים לשחק כדי להאזין להן. 'כמה מאושרים אנחנו כאן!' היו אומרים זה לזה. 

יום אחד חזר הענק לביתו. הוא נסע לבקר את רעותו המפלצת הקורנית ושהה בביתה שבע שנים. כאשר חלפו שבע השנים אמר כל אשר היה לו לומר, כי לא נהג להרבות בדברים, והחליט לשוב אל טירתו. ברגע שעבר את השער ראה את הילדים משחקים בגן.
'מה אתם עושים כאן?' קרא בקול צורמני וזועף מאוד, והילדים נשאו רגליהם וברחו.
'הגן שלי הוא הגן שלי,' אמר הענק, 'כל אחד יכול להבין זאת. לא ארשה לשום אדם לשחק בו, אלא רק לי לבדי.' ואז בנה חומה גבוהה מסביב לגן וקבע בה שלט: 




אכן, היה זה ענק אנוכי מאוד. עכשיו לא היה עוד לילדים המסכנים מקום לשחק בו. הם ניסו לשחק ברחוב, אבל הרחוב היה מלא אבק ואבנים חדות והדבר לא מצא חן בעיניהם. בגמר הלימודים נהגו לשוטט
 מסביב לחומה הגבוהה ולדבר על הגן היפה שמעבר לה. 'כמה מאושרים היינו שם!' אמרו זה לזה.

אחר-כך בא האביב, והארץ כולה התמלאה פרחים קטנים וציפורים קטנות.  רק בגנו של הענק האנוכיי היה עוד חורף. הציפורים לא אבו לשיר כי לא היו בו ילדים,  והעצים שכחו לפרוח. פעם אחת הוציא פרח יפה את ראשו מעל הדשא, אך כשראה את השלט נתמלא חמלה רבה כל-כך על הילדים, עד שמיהר לשוב אל חיק האדמה ושקע שוב בשינה. היצורים היחידים שנהנו מן המצב היו השלג והכפור. 'האביב שכח לבוא לגן הזה,' קראו, 'אנחנו נבלה בו כל השנה כולה!' 

השלג כיסה את הדשא באדרתו הגדולה והלבנה, והכפור צבע את כל העצים בצבע כסף. אחר-כך הזמינו את רוח-הצפון להתארח אצלם, והיא באה. פרווה גדולה עטפה את גופה, וכל היום כולו נהמה ושאגה בשבילי הגן והעיפה את כובעי הארובות. 

'זהו מקום נהדר,' אמרה הרוח, 'הבה נזמין את הברד לביקור קצר!' והברד בא. יום יום חבט שלוש שעות רצופות על גג הטירה עד ששבר את רוב הרעפים, ואחר-כך דהר סביב סביב לגן מהר ככל שנשאוהו רגליו. לבושו היה אפור, ונשימתו היתה קרה כקרח. 

'אינני יכול להבין מדוע בושש האביב לבוא,' אמר הענק האנוכיי בשעה שישב ליד החלון והביט החוצה, אל גנו הלבן והקפוא, 'אני מקווה שמזג האוויר ישתפר בקרוב.'
אבל האביב לא בא כלל, וגם לא הקיץ. הסתיו הביא פירות זהב לכל גני הארץ, ורק לגן הענק לא הביא דבר. 'הוא אנוכיי מדי,' אמר. הנה כי כן היה תמיד חורף בגן, ורוח-הצפון והברד והכפור והשלג חוללו בין העצים. 

בוקר אחד שכב הענק ער במיטתו, ופתאום הגיעו אליו צלילי מנגינה נפלאים. הם נשמעו באוזניו מתוקים כל-כך, עד שסבר כי נגני המלך עוברים ליד ביתו. לא היתה זו אלא חוחית קטנה, שזמרה מחוץ לחלונו, אבל זמן רב כל-כך עבר מאז שמע ציפור מזמרת בגנו, עד שנדמה היה לו כי זו המנגינה היפה ביותר בעולם. ואז חדל הברד לרקוד מעל ראשו, ורוח-הצפון הפסיקה לשאוג, וריח בושם ענוג הגיע אליו דרך האשנב הפתוח. 'נדמה לי שהאביב הגיע סוף סוף,' אמר הענק; והוא קפץ ממיטתו והביט החוצה. 








מה ראו עיניו?
הן ראו מחזה נפלא ביותר. דרך פירצה קטנה בחומה זחלו הילדים ונכנסו אל הגן, ועתה הם ישבו על ענפי העצים. על כל עץ שניגלה לעיניו ישב ילד קטן. והעצים שמחו כל-כך לקבל שוב את פני הילדים, עד שהתעטפו בפרחים והניעו את זרועותיהם בלאט מעל לראשי הילדים. הציפורים התעופפו סביבם וצייצו בחדווה, והפרחים הציצו אל על מבעד לדשא הירוק וצחקו. 

היה זה מחזה מרנין, ורק בפינת גן אחת שרר עדיין חורף. היתה זו הפינה המרוחקת ביותר בגן, וילד קטן עמד בה. קומתו היתה נמוכה כל-כך, עד שלא יכול היה להגיע אל ענפי העץ, והוא הקיף אותו שוב ושוב ובכה מרה. העץ העלוב היה מכוסה עדיין כפור ושלג, ורוח-הצפון נשבה ושאגה מעליו.
'טפס ועלה, ילדי הקט!' אמר העץ וכופף את ענפיו מטה ככל שיכול; אבל הילד היה זעיר מדי.
וליבו של הענק נמס בקירבו בהביטו החוצה. 'כמה אנוכיי הייתי!' אמר, 'עכשיו יודע אני למה לא רצה האביב לבוא הנה. אצא ואושיב את הילדון המסכן על ראש העץ, ואחר-כך אהרוס את החומה, והגן שלי יהיה למגרש המשחקים של הילדים מכאן ועד עולם.' 







הוא באמת התחרט בכל ליבו על כל אשר עשה. ואז ירד הענק חרש במדרגות, פתח אט אט את הדלת הראשית ויצא אל הגן. אך ברגע שראוהו הילדים הם נבהלו כל-כך, עד שברחו כאיש אחד והגן נתמלא שוב חורף. רק הילד הקטן לא ברח, כי עיניו היו מלאות דמעות כה רבות, עד שלא ראה את הענק המתקרב. והענק התגנב וקרב אליו מאחור, הרימו בעדינות בידיו והושיבו על העץ. ובן-רגע נתכסה העץ פריחה לבנה, והציפורים באו אליו ופצחו ברינה, והילד הקטן הושיט את שתי זרועותיו וכרך אותן סביב צווארו של הענק ונשק לו. וכאשר ראו הילדים האחרים כי הענק שוב איננו רשע, הם חזרו בריצה אל הגן, ויחד איתם חזר גם האביב.