הַצָב וְהַעַקְרָב

פַּעַם הָיָה עַקרָב. אָמנָם הָיָה עֲדַיִן קָטָן , אַךְ כְּבָר היָה רַע מְאוֹד.  כָּל הַזמָן היָה מִתהַלֵך בֵּין האֲבָנים וְצועֵק: ' הִזָהֲרו! אֲני עוֹקֵץ!  וְגם צובֵט! וְלִפְעָמים נוֹשֵך!'
כֻּלָם בָּרְחוּ מִמֶנוּ, כַּמוּבָן, וְאַף פַּעם הוּא לֹא עָקַץ, וְלא צָבַט, ולֹא נָשַך, רַק צָעַק. 

פַּעַם יָצָא הָעקרב הַזֶה- אִמָא שֶלוֹ הָיתָה קוֹרֵאת לוֹ 'מוֹתֶק', אֲבָל הָאֲחֵרים קָראוּ לוֹ בְּכָל מִינֵי שֵמוֹת נורָאים שֶלא יָפֶה לְהַגיד אוֹתָם. וְהְנֵה פָּגַש בְּצָב. לַצָב הָיה מַצב רוּח רַע וְהוא היָה עצוּב. 

הוּא עָמד לְיַד פֶּרַח חָצָב, הוֹציא רֹאשו, הֵציץ סְביִבותָיו וכִרסֵם פּרוּרֵי מַצָה שֶמצָא לְיַד הצְריף הצָהוב.
ניצַב הָעקרָב לִפנֵי הצָב וְצָוַח בּקוֹל צָרוּד:  ' זוּז מִכָּאן! אֲנִי צָריך לַעֲבור!'
הצָב פּיהֵק בּצַעַר, עָצם עַיןִ אַחת בַּעֲצַלתַיִם וְאמר: 'חָצוּף' 


העקרב כעס מאוד וצווח: 'אתה רוצה עקיצה?'
הצב הפסיק רגע לכרסם, פיהק שוב ואמר: 'כן.' 
העקרב הקטן הסתכל בשיריון העבה של הצב  והבין שאי אפשר לעקוץ או לצבוט אותו, או לנשוך אותו.
אז שינה את קולו ואמר במתיקות: 'מה אתה זולל, צב?'
הצב הביט אליו לאט לאט ואמר: 'אם לא תפסיק לפטפט, אני אשב עליך ואתה תתקמט מאוד.' 

העקרב נבהל קצת ואמר: 'מה- אני סתם שואל מה אתה אוכל'
אבל הצב אמר בשקט: 'הסתלק! עכשיו!'
העקרב פנה והחל רץ וצועק: 'פנו דרך! אני עוקץ מאוד!' אבל לא היה שם איש. 'וגם צובט!' - אבל לא היה שם איש. 'לפעמים נושך! חזק!' - אבל לא היה שם איש. אז הוא חזר הביתה לבדו. 



הַצב לֹא הָלך הבַּיְתָה. הוּא כְּבָר הָיה בּתוֹך בֵּיתוֹ.