אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

אֵיך הָאָדָם הַקדְמון הִמְציִא לגמרֵי בְּמקרֶה ....

מאת: מאיר שלו
איורים: יוסי אבולעפיה

יוֹם אֶחָד סַבָּא יַקִּיר בָּא לְבַקֵר אֶת מִיכָאֵל. מִיכָאֵל מְאוֹד שָׂמַח. סַבָּא יַקִּיר עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶׁנְכָדִים מְבַקְשִים:
מִתְחַפֵּשׂ וְשׁוֹאֵג, מְשַׂחֵק וְזוֹחֵל, וּבְעִיקָר הוּא מְסַפֵּר סִפּוּרִים מְשֻנִים.




















 

קטע לקריאה


הוצאת עם עובד

יוֹם אֶחָד סַבָּא יַקִּיר בָּא לְבַקֵר אֶת מִיכָאֵל.
מִיכָאֵל מְאוֹד שָׂמַח.
סַבָּא יַקִּיר עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶׁנְכָדִים מְבַקְשִים:
מִתְחַפֵּשׂ וְשׁוֹאֵג, מְשַׂחֵק וְזוֹחֵל, וּבְעִיקָר הוּא מְסַפֵּר סִפּוּרִים מְשֻנִים.
'עַל מָה תְסַפֵּר לִי הַפַּעַם?' שָׁאַל מִיכָאֵל.
'הַיוֹם אֲסַפֵּר לְךָ עַל פָּרָה שֶהָיְתָה רוֹקֶדֶת בַּלֵילוֹת.'
'כְּבָר סִפַּרְתָּ לִי עָלֶיהָ,' אָמַר מִיכָאֵל.
אָז אֲנִי אֲסַפֵּר לְך עַל אָחִי אֵלִיָהוּ,שֶהָיָה לוֹבֵש שְׂמָלוֹת.
'גַּם עָלָיו כְּבָר סִפַּרתָ לי,' אָמַר מיכָאל.
'אָז אֲני אֲסַפֵּר לְךָ עַל הַצָב מִבּוּלגַריָה, שֶיָדַע לָשִיר אֶת הַהִמנוֹן הַלְאוּמִי.'
'מַה אִתְךָ, סַבָּא?!' אָמַר מִיכָאל, 'גַם אֶת זֶה כְּבָר סִּפַּרְתָ לִי'.
'אִם כָּך,' אָמר סַבּא יַקיר, 'אֲני אֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּר שֶעוֹד לא סִפַּרתִי לְאַף אֶחָד, אֲפִילוּ לא לְעַצמִי.' 

לִפנֵי הַרבֵּה הרבֵּה שָנִים
חַי לא רָחוֹק מִכָּאן הָאָדָם הַקַדמוֹן.
הַיָדַיִם שֶלו הִגיעוּ כִּמעַט עַד הָרִצפָּה,
הוּא הָיָה שָׂעִיר כְּמוֹ קוֹף,
היָה לו מֵצַח נָמוּך,
וְהוּא לא יָדע לִקְרוֹא וְלִכתוֹב.
בְּקִצּוּר מיכָאֵל,


האָדָם הַקַּדמון הָיָה נורָא דומֶה לָאָח שֶל סַבתָא,
הַדוֹד יַעקוֹב.
בַּיָמים הַהֵם עוֹד לא הָיְתָה טֶלֶוִיזיָה, עוֹד לא הִמְציאוּ אֶת הַמַחשֵב, עוֹד לא הִדפּיסוּ סְפָרִים.

לָאָדָם הַקַדְמוֹן לא היָה מַה לַעֲשׂות,
אָז הוּא הָיָה אוכֵל כָּל מִיני דְבָרִים:
בּבּוקֶר הוּא אָכַל דַיְסַת שוֹרָשִים,
בַּצָהרַיִם הוּא אָכַל מְרַק לְטָאוֹת,
בְּשַבָּת הוּא אכל לִפתָן דַרדַרִים,  

וּבסוֹף הוּא קָפַץ וְצָעַק:
'נִמאַס לִי מִכָּל הַזְבָּלֶה הַזאת!
אשָה!(כָּכָה דִבְּרוּ הָאֲנָשִים הַקַדְמוֹנִים,
כּמוֹ אָחִיהָ שֶל סַבְתָא, הַדוֹד יַעקוב)
אִשָה! מַשֶהוּ חָסֵר לִי בַּחַיִים,
מַשֶהוּ חָדָש וְטוֹב.
אַת שוֹמַעַת, אִשָה?
מַשֶהוּ שוֹנֶה, מְיֻחָד וְטָעִים!' 


לֵךְ, תְפוֹס לְךָ חַרְדוֹן', אָמְרָה הָאִשָה הַקַדְמוֹנָה.
'לא! הוּא הִתרַגֵז, לא רוֹצֶה חַרְדוֹנִים!
עַכְשָו אֲנִי רוֹצֶה מַשֶהוּ אַחֵר,
מַשֶהו עֲסִיסי חַם וְרֵיחָנִי!'
כָּל הַיוֹם הוּא לא נִרְגַע,
וְכָל הַלַיְלָה הוּא לא נִרְדַם,
וּבַבּוֹקֶר הוּא פִּתְאוֹם קָפַץ וְצָעַק:
'אֲנִי יוֹדֵעַ בְּדִיוּק מַה אֲנִי רוֹצֶה,
אֲנִי רוצֶה קַבַּאבּ רוֹמַנִי!'
















Loading...