המטפחת המשובצת

ראשו של הנער הסתחרר במידה כזו, שזמן רב לא ידע את נפשו. האויר שרק והמה לקראתו, הכנפיים הסמוכות לו התנועעו ואיוושת הנוצות הייתה כשל סער ממש. 


שלושה עשר אווזים התעופפו סביבו, כולם ספקו כנפיים וגעגעו. עיניו חשכו וקול רעש עלה באוזניו. הוא לא ידע אם מגביהים הם לעוף או משפילים, וכן לא ידע לאן הוא נישא. לבסוף התאושש בכל זאת, עד כדי כך שהבין שעליו להיוודע לאן טסים איתו האווזים. 

אכן, לא קל היה לעשות זאת, כי לא ידע מאין יימצא לו האומץ להביט למטה.  ברור היה לו שברגע שינסה לעשות זאת, מייד יסתחרר עליו ראשו. אווזי הבר לא הגביהו עוף ביותר, כי לחבר החדש קשה היה לו לנשום . באוויר הקלוש אשר למעלה. בגללו הם גם האטו קצת את מעופם. כשהביט הנער סוף סוף למטה, נדמה היה לו כי רואה הוא מטפחת פרושה תחתיו, מטפחת גדולה מחולקת להמון ריבועים גדולים וקטנים, שלא ייספרו מרוב.

לאן זה הגעתי? שאל את עצמו.בכל אשר הביט לא ראה דבר מלבד ריבועים, ריבוע על יד ריבוע, קצתם היו משופעים, קצתם מאורכים, אך לכולם זוויות וצלעות ישרות. שום דבר עגול או מעוקם לא היה כאן.


מטפחת גדולה ומשובצת זו מלמטה מהי? לחש הנער, בלי לקוות לתשובה מאיזה צד שהוא. אך אווזי הבר סביבו קראו מייד:  שדות וכרים! שדות וכרים! אז הבין הנער כי המטפחת המשובצת הגדולה, שמעליה הוא טס אינה אלא אדמתה השטוחה של ארץ שונֶן.