כלב הים הזקן ב"אדמירל בינבאו"

האציל טרילוני, דוקטור ליבסי והאדונים האחרים בקשו ממני לכתוב את כל פרטי הסיפור על אי המטמון, מראשיתו ועד סופו, לכתוב ולא להסתיר דבר, מלבד המקום המדוייק של האי, משום שיש בו עדיין אוצר שלא נחשף. 

כיוון שכך, אני לוקח את העט, באחד הימים הנאים בשנת 1788 וחוזר אחורנית, לאותם ימים שבהם ניהל אבי את הפונדק 'אדמירל בינבאו' והימאי הקשיש והשחום, בעל הצלקת, הגיע לראשונה לגור בצל קורתנו. 

אני זוכר אותו כאילו היה זה אתמול, בשעה שנכנס, בצעד כבד, בדלת הפונדק, ארגז- ים נגרר אחריו בעגלת יד. אדם גבה קומה, מוצק וכבד תנועה, צמתו המשוחה בזפת שמוטה על אחת מכתפי אדרתו הכחולה והמוכתמת , ידיו מצולקות ולהן ציפורניים שחורות ושבורות ולאורך אחת מלחייו צלקת שחורה מזוהמת. 

אני זוכר אותו מקיף במבטו את המפרצון שלנו, שורק לעצמו בשעת מעשה ואחר כך פוצח באותו שיר- ים עתיק שהיה שר פעמים כה רבות אחר כך:
'תריסר גברים על ארון המת,
יו- הו- הו ובקבוק מלא רוּם!'
כשהופיע אבי, הוא הרים את קולו והזמין כוס רום. 

הרבה מבקרים? שאל.
לא, ענה אבי, המבקרים מעטים, לצערי.
טוב מאוד, אמר, זה יהיה המעגן שלי. אני אשאר כאן זמן מה.אני בן אדם פשוט אני. רום ופרוסת בשר וביצים, זה כל מה שאני צריך. וגם ראש על הכתפיים, שאוכל להביט אל אוניות שמפליגות בים. אתה יכול לקרוא לי קפיטן. 

אף שדיבורו היה גס ומחוספס הוא לא נראה כמו ימאי פשוט,
אלא כמו רב חובל שרגיל לציות.
את שעות היום בילה על הצוקים, עם משקפת בידו ובערב היה
יושב מול האח ושותה כמויות עצומות של רום מהול במים.
כאשר פנה אליו מישהו, לא היה עונה.
יום יום היה שואל אם לא ראינו איזה ימאי בדרך.
במהרה נוכחנו לדעת שהוא משתוקק להימנע מכל פגישה שהיא.
אני הייתי שותף לפחדיו. הוא הבטיח שיתן לי מטבע כסף אם אודיע לו
ברגע שיופיע יורד ים בעל רגל אחת.
אילו ידעתם כמה רדפה אותי הדמות הזאת בחלומותי.
הייתי רואה אותו רודף אחרי, על רגלו האחת, באלף צורות זוועתיות.
בלילות היה הקפיטן פוצח בשירי ים נושנים וגסים. לא פעם היו קירות
הבית רועדים לצלילי 'יו הו הו ובקבוק של רום'.
הכל הצטרפו לזמרה מחשש לחייהם.
סיפוריו הטילו אימה על הקהל. היו אלה סיפורים מחרידים
על תליות והוצאות להורג, סופות נוראות וספינות טבועות.
נראה כי הוא חי בקרב האנשים הנוראים ביותר שהפליגו אי פעם
על גלי הים. הלשון שבה השמיע את סיפוריו החרידה את
מאזיניו התמימים לא פחות ממעשי הזוועה עצמם.
אבי חשש שהפונדק ייהרס לאחר שהלקוחות יחדלו לבוא לכאן
מרוב אימה, אבל אני מאמין שנוכחותו של הקפיטן היתה לנו לברכה.
נכון, אנשים נתמלאו פחד, ובכל זאת אהבו לבוא.
אישיותו גרמה התרגשות של ממש בקרב בני הכפר הרגועים.
הצעירים העריצו אותו וכינוהו 'כלב ים אמיתי' או 'מלח מלוח'.
בכל ימי שהותו אצלנו לא שינה הקיפטן כלל את מלבושו.
הוא מעולם לא שלח ולא קיבל מכתבים וארגז- הים הגדול
לא נפתח מעולם לעיני איש מאיתנו.
אך לא עברו ימים רבים והראשון מבין הארועים שעתידים
היו לשחרר אותנו מהקפיטן, התרחש.