מרילה קטברט מופתעת

מרילה קרבה אליהם במהירות ברגע שמתיו פתח את הדלת.
אך כשנפל מבט עיניה על היצור המוזר הקטן בשמלה המכוערת והנוקשה,
עם הצמות האדומות הארוכות והעיניים הבוהקות הנלהבות, היא נעצרה בפליאה.
מתיו קטרבט, מי זאת? קראה, היכן הנער?
לא היה שום נער, אמר מתיו בקול אומלל, רק היא הייתה.
הוא הניד בראשו לעבר הילדה ונזכר ששכח לשאול לשמה.
שום נער! אבל מוכרח היה להיות נער, התעקשה מרילה,
שלחנו הודעה למרת ספנסר להביא לנו נער.
ובכן, היא לא הביאה. היא שלחה אותה. והייתי צריך להביא אותה הביתה.
לא היה אפשר להשאיר אותה שם ולא משנה מי אחראי לטעות.
ובכן, זה עניין יפה מאוד, אמרה מרילה.
במהלך הדו-שיח עמדה הנערה שותקת, עיניה נעות ממתיו למרילה
חוזר חלילה, ורוח החיים נמוגה מפניה.
לפתע נדמה כי תפסה את מלוא המשמעות של המתרחש לפניה.
היא כבשה את פניה בידיה ושמטה את תיק הבד היקר לה.
אינכם רוצים בי, בכתה, אינכם רוצים בי מפני שאינני נער!
הייתי צריכה לצפות לדבר כזה. איש מעולם לא רצה בי.
הייתי צריכה לדעת שהכל יפה מכדי שיארך זמן רב.
הייתי צריכה לדעת שמעולם איש לא רצה בי באמת.
תכף אתחיל לבכות.
היא התיישבה על כיסא ופרצה בבכי תמרורים.
מתיו ומרילה הביטו זה בזה במבט של גינוי.
איש מהם לא ידע מה לומר ומה לעשות.
לבסוף אמרה מרילה: די, די, אין צורך לבכות על כך.
כן, יש צורך, הרימה הילדה את ראשה בחופזה וחשפה
פנים מוכתמים מדמע ושפתיים רועדות,
גם את היית בוכה אילו היית יתומה והיית באה למקום
שהיית חושבת שיהיה ביתך ומגלה שלא רוצים אותך כי
את לא נער. או, זה הדבר הכי נורא שקרה לי!
משהו דומה לחיוך מאולץ, חיוך 'חלוד' ריכך
את פניה הזועפות של מרילה.
נו, אל תבכי עוד, איננו עומדים להשליך אותך החוצה הלילה.
תצטרכי להישאר כאן עד שנברר את העניין. מה שמך?
הילדה היססה לרגע.
תוכלי בבקשה לקרוא לי קורדיליה? שאלה בלהיטות.
לקרוא לך קורדיליה? האם זהו שמך?
לא-א-א, זה לא בדיוק שמי, אבל הייתי רוצה מאוד להיקרא קורדִיליָה.
זהו שם אלגנטי מושלם.
אינני מבינה מה בשם אלוהים את מתכוונת לומר. 
אם קורדיליה איננו שמך, מהו שמך?
אַן שֶרלי, פלטה הילדה באי רצון, אבל אנא, קראו לי קורדיליה.
אחת היא לכם באיזה שם תקראו לי אם אשאר פה לזמן קצר, לא כן?
אַן הוא שם כל כך לא רומנטי.
לא רומנטי! הבלים! אמרה מרילה בחוסר אהדה, אן הוא שם
טוב, פשוט והגיוני. אין לך מה להתבייש בו....