פרק ז

ובו יסופר על תיקונים שונים
ועל הרופא הגדול 


עברה העגלה את השער ונכנסה אל תוך חצר גדולה, גדולה. ובחצר קהל רב. כל הנכים והשבורים, הרצוצים והמרוטים, עם ידידיהם ומלוויהם ועם הגמדים הטובים, אשר תמכו בכל אחד ואחד ועזרו לכל באדיבות רבה, והשגיחו על הסדר ועל התור. 

המסכנות ביותר היו הבובות. בובה אחת היתה שם, נעמי שמה, ואמא שלה שמה יהודית. את נעמי הרופא הגדול ודאי ירפא, אבל אם יהודית לא תשנה את התנהגותה עם הבובות שלה, שום בובה לא תרצה להישאר אצלה. זה ברור. 

בחצר עמדו שולחנות מקושטים ומלאים כל טוב: שוקולדה וגלידה, כמה שרוצים, וסוכריות ועוגות ואגוזים ושקדים, ותות שדה ודובדבנים ועוד ועוד. ואיש אינו אומר: די, מספיק, אסור לך היום כל כך הרבה.
קלקול קיבה אינו ידוע שם. את האמת אומר לכם: טוב לחיות באי אולי. 

הביתנים לבנים, הגגות אדומים והם מקושטים בירק ובפרחים. על כל גג יש עלייה קטנה ובחלון העליייה יושב סנאי, מפצח אגוזים וזורק אותם למטה. רק את האגוזים, כמובן. והקהל מתהלך בחצר אנה ואנה, טועם מזה וטועם מזה, וכל אחד, למרות מחכה לתורו בסבלנות רבה. ועל כל ביתן תלוי שלט: 



תראה, מוץ, אמר הדובון, הנה סימן שיש לבבות בעולם. ואולי רק לבובות יש לבבות? ענה החתול, נשאל את מורה הדרך שלנו. מנטה פנטה הנכבד, מה דעתך, לאנשים יש לבבות או לא?
יש בארצנו בית ספר לשפות ובבית ספר זה לומדים את כל השפות שבעולם, אמר מורה הדרך, שפת החיות ושפת העופות, שפת הפרחים ושפת העצים.
הלוואי שהאנשים היו לומדים זאת, הפסיק אותו מוץ.
כן, הלוואי, אמר מנטה פנטה, והנה, בספר לימוד שפת הכלבים, והוא ספר עתיק עתיק וחשוב חשוב, כתוב: כלב, כלב, כאשר אתה פוגש את האדם, זכור תמיד כי למרות הכול יש לו לב. 

לדעתי זאת הוכחה שיש לאנשים לבבות.
אני לא מבין על מה אתם מדברים, אמר דני.
אין דבר, ענה קוץ, את מה שאינך מבין היום, תבין מחר.
ורוץ הוסיף בהלתהבות רבה: אני אוהב אותך מאוד ,דני, אותך ואת אמא שלך ואת כולם.
גבירתי הנחמדת, נשמע פתאום קולו של מנטה פנטה, הגיע תורך ללכת אל הרופא הגדול. הברווזה עם הרגל השבורה שהיתה לפנינו, כבר הלכה. 

אלישבע קמה ממקומה ושתי דמעות עלו בעיניה, אך היא לא אמרה כלום, בובה אמיצה היתה אלישבע.
אל פחד, גבירתי היקרה, אמר מורה הדרך, הכול יהיה טוב. נלך! והם עברו את החצר וניגשו אל אחד הביתנים. הנה, פה בביתן נמצא את הרופא הגדול, אמר מנטה פנטה. ובאמת, על הביתן היה שלט עם כתובת: הרופא. 





מנטה פנטה דפק על הדלת וקול מבפנים ענה: יבוא! אלישבע נכנסה לחדר ועמדה במפתן.
מה שלומך אלישבע הקטנה? שאל הקול. אך אלישבע לא ענתה ולא הרימה את עיניה ולא זזה ממקומה.
בואי אלי, אלישבע ונשוחח, אמר הקול. אבל אלישבע לא ענתה דבר ולא זזה ממקומה.
אין דבר, אמר הקול, אם את רוצה, עמדי לך שם, נשוחח גם כך. ומה שלום רותי?
תודה רבה, טוב, אמרה אלישבע, רותי ילדה רעה. 

ילדה רעה? שאל הקול.
כן, אמרה אלשיבע, כלומר לא!לא! רותי איננה ילדה רעה! אך רותי לא מבינה מה היא עושה והיא כל כך מכאיבה לי!
את צודקת, אמר הקול, רותי אינה ילדה רעה. ואילו רק הבינה, לא היתה מכאיבה לך. ואת בובה חכמה מאוד, אלישבע הקטנה. ומה שלום דני וקוץ ורוץ ומוץ?
תודה רבה, טוב, אמרה אלישבע, הם מחכים שלי בחצר. והיא הרימה את עיניהם והביטה אל הרופא הגדול, והוא חייך לקראתה והיא ראתה מייד כמה טוב הוא ואיזה רופא גדול הוא.
 
היא ניגשה אליו וישבה על ברכו והוא שאל שאלות רבות: על נסיעתם הארוכה, על האוטו הקטן, על הפרה השחרחורת ועל הציפור יפת הרגליים, על הלוויתן, על הכל, על הכל. ואלישבע לא התפלאה כלל שהרופא הגדול ידע הכול וידע לשאול על כול דבר ודבר. הרי הוא היה הרופא הגדול ומובן שהוא ידע הכול. 



ואלישבע סיפרה וסיפרה וכשגמרה לספר אמר הרופא הגדול: ועכשו נתקן אותך, אלישבע, עצמי את עינייך. והיא עצמה את עיניה והוא נשק לה, פעם על עינה השמאלית ופעם על עינה הימנית.









.