מאת: אדמונדו דה אמיצ'יס
הלב
אדמונדו ד'אמיציס
'הספר הזה נועד ביחוד לנערי בתי הספר לעם, מבני תשע שנים עד שלוש עשרה ושמו הנכון הוא: מאורעות שנה אחת בבית הספר, כתובים בידי תלמיד המחלקה השלישית של בית ספר עירוני באחת מערי איטליה. ובאמרי'כתובים בידי תלמיד המחלקה השלישית' אין כוונתי בזה שהוא כתב את הדברים בעצם ידו, כאשר נדפסו כאן. הוא רק רשם לאט לאט במחברת, כפי יכולתו, את אשר ראה והרגיש והגה בבית הספר ומחוצה לו ואביו כתב את הדפים אלה בסוף השנה על יסוד הרשימות ההן והשתדל לבלי שנות דבר מהתוכן ולשמור בכל מקום שהיה אפשר גם את הצורה הראשונה. מקץ ארבע שנים עבר הבן- והוא אז תלמיד הגימנסיה- על כתב היד והוסיף עליו פה ושם דברים משלו, כפי ששאבם מזכרונו החי על האנשים והמקרים. קראו איפה, ילדים, את הספר הזה. אני מקווה כי תתענגו עליו וגם תמצאו בו תועלת'.
מרבית הקוראים היום אולי לא יבינו את לשון התרגום, אבל אנחנו, הילדים של פעם, לא התקשינו להבין אותה ונהנינו מקריאת ספרים מתורגמים, לרוב מרוסית, ימים רבים לפני שהחלה לצמוח בארץ ספרות מקור לנוער. זו הזדמנות להזכיר שניים, שבזכותם זכו ילדים בישראל לקרוא את הספר: מבש'ן- מנחם מנדל בראונשטיין, סופר, מתרגם ומחנך עברי, מראשי התנועה הציונית ברומניה, ופרופ' ניסן טורוב, עיתונאי, פסיכולוג וסופר, יליד רוסיה, איש חינוך פעיל, בארץ ובארה'ב. לימים תורגם הספר מחדש, אבל איזכור זה מתייחס למהדורה הראשונה.
'הלב', יומנו של תלמיד, פורש לעיני הקורא חוויות ואירועים שהתרחשו במרוצת שנת לימודים, בכיתה שלמדו בה דירוסי, קורטי, נלי, פרנטי, סטרדי ואחרים ומשלב בהם את 'סיפורי החודש' המרגשים. לימים, הפכו אחדים מהסיפורים לסרטים מצויירים מהך וספגו ביקורת על היותם לאומניים, ביניהם: הצופה הלומברדי הקטן / הילד הפדובי החובב ארצו / המתופף הסרדיני/ השומר על אביו בחלותו / מן האפנינים אל האנדים.
כדי להיזכר, הנה קטע מתוך הספר:
' גרופי ירא מאוד, כי התעתד לתוכחת נמרצת אשר יוכיחהו המורה, אך המורה לא בא, ואחרי אשר גם מורה- המשנה נעדר, עמדה הגברת קרומי, הזקנה במורות, אשר לה שני בנים באים בימים, תחת המורה. נשים רבות, המביאות עתה את ילדיהן אל לשכת ברטי, למדו מפיה לפנים קרוא וכתוב.היום הייתה עצובת רוח, יען היות אחד מבניה חולה. כמעט ראינו אותה והנה החל השאון, אך היא אמרה בלט ובנחת קולה: הביטו אל שערי הלבן. לא אך מורה אני כי גם אם'.
בפרוייקט בן יהודה אפשר לקרוא את הספר במלואו. נוסטלגיה במיטבה.
נירה הראל
שומר מיטת אביו
ביום גשום אחד בחודש מארס, התייצב נער לבוש בגדי איכרים, רטוב כולו ומכוסה בוץ, לפני השוער של 'בית החולים של הצליינים' בעיר נאפולי שבאיטליה והראה לו מכתב שהביא עימו.
אביו של הנער היה בדרך חזרה לביתו אחרי שנה של עבודה בצרפת וכשהגיע לנפולי, חלה. הוא הספיק לכתוב למשפחתו שהוא מאושפז בבית החולים הזה. אשתו נבהלה מן ההודעה, אך לא יכלה לנסוע אליו בעצמה ושלחה אליו את בנה הבכור שהלך יותר מחמישה עשר קילומטרים ברגל עד שהגיע לנפולי. השוער קרא לאחות ואמר לה שתיקח את הנער לאביו.
מיהו אביך? שאלה האחות.
הילד אמר את שם אביו.
אולי זה פועל זקן שבא מחוץ לארץ?
פועל מחוץ לארץ כן, אבל לא כל כך זקן.
מתי נכנס לבית החולים?
לפני חמישה ימים, נדמה לי.
אה, בחדר מספר ארבע, ליד החלון, נזכרה האחות.
מה שלומו? שאל הנער.
בוא אתי, אמרה האחות.
הם עלו שתי קומות והלכו עד קצהו של פרוזדור רחב, עד שנעמדו מול דלתו הפתוחה של חדר ושוב שתי שורות ארוכות של מיטות.
האחות הצביעה על מיטה שהייתה מופרדת מהאחרות בוילון. הנה אביך, אמרה.
הנער פרץ בבכי. הוא שמט את ראשו על כתפו של החולה. החולה הביט בו ונראה היה שהוא מזהה אותו, אך שפתיו לא נעו. אבא מסכן, כמה השתנה מאז ראה אותו בנו בפעם האחרונה. הבן לא יכול להכיר את אביו.שערותיו הלבינו, שערו צימח פרא, פרצופו היה נפוח. כל תווי פניו השתנו. לא נותרו אלא המצח וקשת הגבות.
אבא, אבא שלי, זה אני, צ'יצ'ילו. באתי אליך מהכפר. אתה לא מכיר אותי? תגיד לי מילה, ביקש,
אבל החולה עצם את עיניו והתנשם בכבדות.
כעבור כחצי שעה שמע הנער צלצול פעמון וראה שלחדר נכנס הרופא עם עוזרו. הרופא הניח יד על כתפו של הנער ואחר כך רכן אל החולה ובדק את הדופק שלו. מהי מחלתו של אבא. שאל הנער בקול בוכים.
אומץ רוח, בני, ענה הרופא, אביך חולה במחלת שושנת הפנים. זו דלקת עור קשה ומצבו חמור, אך עדיין יש תקווה לחייו. נוכחותך יכולה לעזור לו להתגבר על המחלה.
אבל הוא אינו מזהה אותי !קרא הנער בייאוש.
הוא עוד יזהה אותך..אולי מחר....נקווה לטוב!
הנער החל לטפל בחולה. הוא סידר את השמיכות במיטתו, גירש מעל פניו את היתושים והזבובים, והשקה אותו בכף. בלילה ישן הנער על שני כסאות צמודים זה לזה. בבוקר שב לתפקיד המטפל והבחין שאביו מראה סימנים של הכרה. נדמה היה לו שראה אפילו צל של חיוך על שפתיו.
הנער דיבר אליו הרבה, וסיפר לו על אימו ועל אחיותיו. שעות ארוכות ישב ליד מיטתו, קשוב לכל אנחה שנפלטה מפיו,ועודד אותו ללא הרף. ביום החמישי חלה הרעה במצבו של החולה. הרופא נד בראשו, כמו לומר שזה הסוף והנער התייפח בבכי מר. לפתע שמע קול חזק של גבר אומר: שלום, אחות!
שתי המלים הקפיצו את הנער ממקומו ובקושי התאפק שלא לצעוק. באותו רגע נכנס לחדר גבר וצרור בידו. הילד עמד על מקומו כמסומר. הגבר הביט בו וצעק: צ'יצ'ילו! הילד נפל לזרועות אביו וכמעט נחנק מהתרגשות. האחיות והרופאים, כולם, רצו לחדר ועמדו מאובנים מרוב התרגשות.
צ'יצ'ילו, צ'יצ'ילו שלי! האב חיבק את בנו ונישק אותו, מה קרה? הביאו אותך למיטה של חולה אחר? ואני כל כך דאגתי! אמא כתבה לי ששלחה אותך אלי. המחלה שלי הייתה קלה ועכשיו אני בריא ושלם ויוצא מבית החולים. בוא, נלך! הילד נישק את אביו בלי סוף .בקושי הצליח לדבר ובכל זאת לא זז ממקומו.
הוא הביט בחולה שבאותו רגע פקח את עיניו. לא, אבא,חכה..אתה מבין ,אני לא יכול ללכת. הזקן הזה. אני כבר חמישה ימים כאן והוא מסתכל עלי כל הזמן. חשבתי שזה אתה ואהבתי אותו.
עכשיו הוא מרגיש רע. אין לי אומץ ללכת ממנו. תרשה לי להישאר איתו עוד קצת... אני לא יודע מיהו, אבל הוא רוצה אותי.
יפה, יפה, אמר הרופא התורן ששמע את הדברים.
האב התלבט. מי האיש הזה? שאל את הרופא.
איכר כמוך, ענה הרופא, גם הוא חזר מעבודה בחוץ לארץ ואושפז באותו יום עצמו שבו אתה באת אלינו.
אולי יש לו ילדים... אולי הוא חושב שהבן שלך הוא אחד הילדים שלו. החולה המשיך להסתכל על הנער.
הישאר כאן, צ'יצ'ילו, אמר האב, אני חוזר מייד הביתה, כדי שאמא לא תדאג. הנה לך מעט כסף אם תצטרך משהו. להתראות, ילד אמיץ שלי!
הנער חזר לשבת ליד החולה. הוא טיפל בו כל אותו יום, טיפל בו גם בלילה, אבל מצבו של החולה הורע משעה לשעה. לפנות בוקר נדמה היה לנער שהחולה לוחץ את ידו וקרא לרופא. הרופא רכן מעל לחולה וכשהזדקף ראה הנער את מבטו. הוא מת! קרא הנער בכאב.
לך, בני. אמר הרופא, משימתך הושלמה. לך ותצליח במעשיך, כי אתה ראוי לכך.
האחות ניגשה אל הנער והושיטה לו זר סיגליות קטן. קח את זה, מזכרת מבית החולים, אמרה.
תודה, אמר הנער, אבל הדרך הביתה ארוכה והפרחים יבלו בדרך. הוא פיזר את הפרחים על מיטת המת ואמר: אני משאיר אותם כאן. תודה, אדוני הרופא, תודה, אחות. ולמת אמר: שלום לך.... אבא מסכן שלי!
לקח את צרור הבגדים העלוב שלו ובצעד איטי הלך לו משם.