פרק 6

הייתי עייף, הייתי שָׂבע, הייתי נקי. הראש הקצוץ שלי היה מונח על כרית רכה, ואת הגוף כיסתה שמיכה חמה. היו לי תנאים מצוינים לשינה, אבל לא יכולתי להירדם. סתם שכבתי שם — מיטה אחת בין חמישים מיטות, בן אחד ער בין חמישים בנים ישנים — והרגשתי זר ושונה מהם. אמנם היה לי את יוסק, אבל הוא גרם לי להיות עצבני. נראָה לי שהוא מנופף כל הזמן במצוינות שלו. 

לא עבר יום וכבר ידעתי שהוא במועצה העליונה של התלמידים, זאת שקובעת את כל הדברים החשובים, וגם בוועדה למשחקים מועילים, שממציאה תחרויות ומשחקים, ובעוד כמה ועדות שכולן טובות ומבוקשות ומועילות. הוא גם מְשַחק כדורעף וחניך בתנועת הנוער הציונית 'השומר הצעיר', ויודע קצת עברית. כן, וגבוה ורחב כתפיים ונחשב יפה, ויש לו חברה. איך אפשר לא להיות עצבני ליד אחד כזה? 

אמרתי לעצמי: עברתי את היום הראשון והגעתי עד הלילה בלי שמישהו איים עלי, צעק עלי, הציק לי או ניסה להרביץ לי. זה לא דומה למקלט. האוכל, המיטה, הסדינים, הדוקטור, גברת סטפה, יוסק, האמבטיה — הכול שונה ואפילו הרבה יותר טוב. תוך כמה ימים, מקסימום כמה שבועות, אתרגל, ואז אהיה כמו כולם.
זה לא נכון, התווכח איתי קול רע בתוכי, אף פעם לא תהיה אחד מהם. ראית אותם, הם כמו משפחה. אתה זאב בודד. אתה לא מתאים למשפחה הזאת.
— למה? למה לא מתאים? הרי כולם פה יתומים, וכל אחד הרגיש פעם כמו שאני מרגיש עכשיו.
— כן, אבל הם נכנסו לכאן כמו יוסק, כשעדיין היו קטנים ולא מקולקלים. סטאשק צודק: אותך הרחוב כבר קילקל.
— סטאשק מפגר!
— העיקר — נראה אותך לא גונב.
— אני לא יכול לרוץ, שכחת?
— אז לא תגנוב יותר בשיטת ה'לחטוף ולברוח'. תמצא דרך אחרת. בסופו של דבר זה מה שאתה: גנב, גנב בן גנב.
— סתום ת'פה! 

עברו כמה שניות בלי מהלומות בתוך המוח שלי, ואז התחלתי שוב: בחיי, היית צריך לראות איזה אידיוט נראית כשנכנסת לאמבטיה.  זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי אמבטיה. באמבטיה מחרסינה. עד עכשיו התרחצתי בגיגית, ופתאום לשבת. מה לשבת? כמעט לשכב, סתם ככה, והמים זורמים להם מהקיר, ברז של מים קרים ועוד ברז של מים חמים. זה היה מוזר בהתחלה. עזוב אותי. מה אתה רוצה ממני? 

מזל שמישהו בחדר התחיל לבכות — אחד הקטנים — והפסיק את הוויכוח ביני לביני. זה היה בכי שקט, לא עולה על העצבים כמו של שמואליק, ונראה שלא הפריע לאף אחד כי לא קמו להרגיע את הבכיין או לצעוק עליו שיפסיק להרעיש. כדי לא לחזור להעליב את עצמי ניסיתי לחשוב רק על הביטוי הזה: אדם לאדם — זאב. הבנתי מה זה אומר, אבל תהיתי מה זה אומר אם מחליפים את ה'אדם' ב'זאב'. האם זאב לזאב — אדם? או שזאב לזאב — זאב? ואולי זאב לזאב — חבר? 

אחרי כמה דקות הדוקטור נכנס לאולם השינה. בצעדים שקטים הוא ריחף במהירות לעבר הקול הבוכה. התהפכתי על הצד לכיוון הבכי, כאילו מתוך שינה, וראיתי את הדוקטור מתכופף אל הבוכה ולוחש לו משהו. הילד כרך זרועות סביב צווארו של הדוקטור, והוא חיבק אותו בחזרה. הם נשארו ככה כמה רגעים עד שהילד נרגע וחזר לשכב. הדוקטור כיסה אותו טוב ונישק את מצחו ועמד שם עוד קצת עד שהיה ברור שהבכיין נרגע לגמרי. ואז הוא הלך לקצה האולם ועבר מיטה מיטה, רכן אל הראשים, פה ושם סידר שמיכה, לפעמים התעכב עוד רגע או שניים, לפעמים חלף במהירות, עד שהגיע אלי. 

עצמתי עיניים כדי שיחשוב שאני ישן. הרגשתי שהוא מתכופף לכיווני, וכנראה העיניים זזו לי מתחת לעפעפיים, כי הוא קלט שאני ער. 'יאנק, קשה לך להירדם?' לחש. פקחתי עיניים, התיישבתי וחייכתי, כמו מישהו שנתפס בשקר אידיוטי. הוא התיישב על קצה המיטה שלי. לא ידעתי מה לומר אז שאלתי, 'אתה עובר אחד־אחד כדי לראות מי נרדם ומי לא?'
הוא ציחקק בשקט כדי לא להפר את הדממה. יכול להיות שהשאלות שלי ממש מפגרות, חשבתי, כי הן רק מצחיקות — קודם את יוסק ועכשיו את הדוקטור. 

'אני רופא ילדים,' הסביר, 'וזו עוד דרך לבדוק מה שלום כולם. אני עובר בין המיטות כדי להקשיב לנשימות. נשימה שורקת, צרודה, או רטובה מליחה, מעידה על מה שקורה בדרכי הנשימה, באף ובריאות.'
עכשיו היה נדמה לי שאני שומע לא רק את הנשימות שלי, אלא את כל הנשיפות והשאיפות בחדר. פתאום עלה לי רעיון גאוני. איך לא חשבתי על זה קודם?! הרי ידעתי שהוא רופא! 

'אתה יכול לתקן לי את הצליעה?!' שאלתי.
הפעם השאלה המתלהבת שלי לא הצחיקה אותו. הוא ענה ברצינות, 'אני לא יודע אם זה אפשרי.'
מוקדם יותר, כששקל ומדד אותי, הוא גם הסתכל ברגליים, בעיקר התעניין ברגל הנגררת, הכואבת, ובצלקת הגדולה שנשארה מתחת לברך. עכשיו הוא אמר, 'אם תרצה, אקח אותך לבית חולים לבדוק את הרגל. רוצה?' הינהנתי והנחתי את הראש על הכר.
'יש בדיקה, שהיא בעצם צילום,' הסביר. 'המצלמה שולחת קרניים שקופות שחודרות עד העצמות. כשמסתכלים בתמונה אפשר לראות מה קורה בתוך הגוף. זה לא כואב בכלל. לקבוע לך תור לצילום כזה?' 
הינהנתי, אבל הפעם בעיניים עצומות, שלא יראה שאני בוכה.