אַךְ לֹא פֶרְדִינִנְד

הָיֹה הָיֹה בְּאֶרֶץ סְפָרַד פָּר קָטָן בְּשֵם פֶרְדִינַנְד.
כָּל הַפָּריִם הָאֲחֵרִים שֻאִתּם חַי הָיוּ מְקַפְּצִים
וְרָצִים עַד בְּלִי דִי וּמְנַגְחִים אֶת רָאשֵיהֶם זֶה בָּזֶה- אַי!
אַךְ לֹא פֶרְדִינַנְד. 



הוא אהב לשבת, סתם ככה, ולשאוף לו בנחת ריחות של פרחים.
היתה לו פינה משלו שם באחו
זה היה העץ החביב עליו ובצילו ישב וישב
וריחות של פרחים שאף ושאף.
אבל אמא שלו, שהיתה פרה שמנה, דאגה לפעמים בגלל בנה.
היא חששה, בלב כבד,
שאולי עצוב לו, כי הוא בודד.

למה אינך רץ לשחק (בשכונה כמובן ואל תתרחק)
עם שאר הפרים הקטנים (מחבואים או תופסת או חמש אבנים)
למה אינך מקפץ כמו השאר (אל נא תשכח, אתה פר בן בקר!)
אך פרדיננד היה מניע את ראשו הקטן:
אמא, אני אוהב לשבת כאן,
לשבת סתם ככה, בדשאים הלחים
ולשאוף לי בנחת ריחות של פרחים. 


אז ראתה אימו, בלב פחות כבד,
שאולי, בעצם, הוא לא כל כך בודד.
וכיוון שהיתה אם מבינה
(אף על פי שהיתה פרה שמנה)
היא הרשתה לו לשבת, כפי שבחר,
לשבת סתם ככה ולהיות מאושר.

השנים עברו, והזמן חלף, עבר,
ופרדיננד גדל וגדל וצמח,
עד שהיה לענק. מאוד חזק.

שאר הפרים שגדלו איתו באחו,
נלחמו כל היום ובכלל לא נחו,
התנגחו ראש בראש, דהרו סביב סביב,
ודקרו בקרניים איש את אחיו. ולמה?
כי כל אחד מהפרים רצה להראות שהוא גיבור בגיבורים
ועל כן הוא ולא אחר צריך להיבחר
ולהישלח מדרידה להילחם בקורידה.
אך לא פרדיננד.

עד שיום אחד קרה לפרדיננד משהו נורא -
הוא התיישב בטעות על דבורה!!!