אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

ספר מצחיק טעים

כתבה: חגית ביליה

אייר: שמעון אנגל

מודן 2021

36 עמוד, מנוקד

 'מילי ונֹחַ היו הטבחים של בית התמחוי ואהבו לבשל יחד במטבח הקטן. מתרומות של אנשים נדיבים אספו מצרכים טובים, שקים מלאי הפתעות, שמהן נולדו ארוחות נפלאות, ואוכל מצחיק וטעים.
למשל:
עוגת קָוָבַּנְגָה,
קיפודים בקֵן,
פטפוטי פתיתים
או סלט קופץ.'

מילי ואחיה נֹחַ לא רק בישלו ארוחות נפלאות לעניים הרעבים; נֹחַ שר שירים מצחיקים וליווה את עצמו בנגינה בפסנתר הישן, מילי חילקה את האוכל כשלרגליה גלגיליות, ושניהם יחד 'שימחו כל כך את לב האנשים התשושים, והצבע האפור של פניהם הסדוקות התחלף לו אט-אט לוורוד בהיר'. גם מילי ונֹחַ שמעו את הצעקה האדירה שנשמעה יום אחד בכל העיר. הצעקה הגיעה 'מהצד השני של העיר, שגם בו נהגו לבשל אוכל, רק בסגנון אחר, יוקרתי יותר. הרבה הרבה יותר'. התברר שהשף המפורסם אסף פָסוֹן גילה שאבד לו חוש הטעם. הוא היה איש עשיר, קפדן ונרגן שאף פעם לא היה מרוצה, 'שהכול סביבו היה חייב להיות טיפ-טופ'. אימו ששמעה את צעקתו מצאה אותו מתייפח: 'הקפצתי פנקייק עם גבישי דבש – מר! אכלתי מלפפון אביבי שרק נכבש – מר! מר! מר!' רופאים הוזעקו, מומחים בדקו – אך לשווא. בכל העולם זעקו העיתונים 'אסון לאסף פסון!', אבל רק בבית התמחוי הבינו שהאסון אינו מקרי: 'הרי רק האוכל המצחק-טעים-שלכם יעלים לשף את המַר', אמרו הסועדים בבית התמחוי למילי ולנֹחַ, ולא שיערו שכך בדיוק יקרה.     

הסיפור כתוב בתבנית של מעשייה המתרחשת כאן ועכשיו ומביאה עד משבר את המתח בין הטוב לרע. גיבורי הסיפור מייצגים היבטים שונים של צירוף הניגודים הזה; השף אסף פָסוֹן הוא עשיר מפונק, אגואיסט-נרקיסיסט וקְשֵׁה לב, ומולו עומדים דלפונים חסרי כול ומיטיביהם מלאי החמלה. אף שמזלו של העשיר שיחק לו וקיבתו תמיד מלאה במעדנים, הוא מקפיד למרר את חייהם של התלויים בו, 'תמיד רגוז ובלי מצב רוח'. הדלפונים, לעומת זאת,  שאין להם אפילו צלחת משלהם, מכירים טובה למילי ולנֹחַ ובוחרים לשמור על רוח טובה ועל אופטימיות. עיצוב הזירות השונות שהסיפור מתרחש בהן מחריף את הניגוד: בצד אחד של העיר נמצאים אחוזת פסון, מסעדות היוקרה של השף המפורסם ובית הספר שלו לבישול, ובצד האחר - בית התמחוי שהיה 'מקום אפור וצפוף מאוד, עם גינה מוזנֹחַת, קירות מתקלפים וכיסאות רעועים'.      

כפי שאמרו הסועדים בבית התמחוי - 'לא סתם לשף כזה חמוּץ הכול נהיה מר'. העשיר הילדותי היה צריך לרדת לשפל המדרגה כדי להבין במה טעה כל חייו וכדי לגלות שעשה עוול אפילו למי שרצו להושיט לו עזרה. אישיותו של הגיבור השתנתה מכל בחינה: 'הוא פתח מסעדה מבוקשת מאוד, אך צנועה, חמה וביתית [...] במסירות והרבה אהבה הוא טיפל והפך את גינת בית התמחוי המוזנֹחַת לגן ירק פורח, עם מטע יפהפה של עצי תפוח, שזיף [...] וגם גינת תבלינים [...] ופעם בשבוע, באופן קבוע, היה בא לאכול במקום האהוב עליו מכול אוכל מצחיק-טעים.'

מעל מהלך עלילתי כזה עלולים היו להתאבך עננים של צדקנות והטפת מוסר, אך הכותבת חגית ביליה השכילה להימנע מהם באמצעות תיאור קומי מוגזם-במתכוון של הטרגדיה ועיצוב גרוטסקי של דמות הגיבור חסר הלב ('מָמוֹ, מה הסיבה? התייפח השף'; 'מָמוֹוֹוֹוֹוֹוֹ, הוא קרא לי מַרררר פסון!'; 'הו, רע לי, רע ומר!!! בכה פסון והרעיד את המדינה), בתיאור גלוי ואוהד של הגיבורים האחרים, ובכתיבה שופעת הומור ('רופא לשון, רופא גרון, רופא שיניים, רופא עיניים, רופא ארוך, רופא קצר ורופא כללי'), שיש בה משחקי מילים מפתיעים ('הצעקה של פסון באמת עברה כל גבול, והגיעה עד לטיפ-טופ של האוורסט'), שמות מאכלים משעשעים ('עוגת קָוָבַּנְגָה, קיפודים בקן, פטפוטי פתיתים או סלט קופץ וכדורי שְׁלוּפִי דִי לוּפּ') ושמות מקוממים בשחץ הנפוח הנודף מהם ('פַּטֶה פֶּטֶל סָגֹל [...] לחם שוודי חתוך על גַחַל חרוך'). החריזה הלא-סדירה בטקסט מקפיצה את דופק הסיפור ומציפה במצלול עליז וקליל את העלילה הדרמטית.  

המאייר שמעון אנגל מוסיף על מה שעושות המילים; דמויותיהם של השף ואימו צוירו בצבע - אך אין בהן שמחה; השף פָסוֹן נראה תמיד יהיר וזועם או מתייפח במר ייאושו, לצדו דובון צעצוע שעיניו נתלשו וכלב תוקפן שחרטומו נראה כמסור. האם הרַחוּמָה תמיד חרֵדה ומוכת צער. לעומתם, הבאים לבית התמחוי מצוירים ברוב האיורים בכחול חיוור, המתייג אותם כצללים או כדמויות שוליים, אבל פניהם טבעיים ונעימים, משקפים חשיבה ומלאים הבעה. רק בסוף הסיפור, כשהשף פָסוֹן חי עם אמו בקופסת קרטון הוא נראה נוגה ומהורהר. כלבו הרובץ לצדו כבר איבד את כל שיניו.

מילי ונֹחַ, הגיבורים האמיתיים של הסיפור, צולחים אותו כשהם חזקים ושמחים בחלקם, בטוחים במעשיהם הטובים, מושיטים יד גם למי שלכאורה אינו ראוי למאמציהם וממשיכים להגיש מנות של מצב רוח טוב למי שמתדפקים על דלתם. כמעט אפשר לשמוע אותם אומרים בקול צלול – ילדים יכולים לחולל מהפכה!

הסיפור שהתחיל בצעקה מסתיים בשטף דמעות של חרטה, וגם בדרמה הזאת מככב הצחוק:

'אסף טעם מהסוּשִׁי חֲבִיתוּשִי וחש עקצוץ מוזר בלשון,

במרק כָּתֹמְטוּמִיקוֹ זרם נעים חלף בגופו.

הוא בכה ובכה ובכה ולא הצליח לעצור את השטף.

בכדורי השְׁלוּפִי דִי לוּפּ הבכי הפך לנהר,

[...]

הוא אכל כדור שְׁלוּפִי דִי לוּפּ

וצחוקו המתגלגל הדביק את כל יושבי המסעדה.'

 

חגית ביליה היא בעלת בלוג בישול מצליח, יוצרת סדרות לילדים וסופרת.

שמעון אנגל הוא מאייר, אנימטור וקומיקסאי בוגר בצלאל, חתן פרס קֶֶרְטֶֶס לקומיקס.

 

ספרים מאותו מדף:

סבא בישל מרק, מאת נירה הראל

העוגות שעשו לי בית ספר, מאת רחל האוספטר

ארוחת מלכים, מאת ציפור פרומקין

שבעה אכלנים משונים, מאת מרי אן הוברמן

חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירלי, מאת תמר מאיר

 

ספר מצחיק טעים ישמח מאזינים מגיל ארבע, קוראים מגיל שש ואכלנים בכל גיל.

נירה לוין