אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

פנתר שחור


כתבה: תמר ורטה-זהבי

הקיבוץ המאוחד 2020

271 עמוד, לא מנוקד

 

'מה תכננתם לגנוב? תפתח כבר את הפה או שאני פותח לך תיק ומכניס אותך לכלא,' הלם השוטר באגרופו על השולחן.
הילד שמולו, ראובן אברג'ל, היה רעב ועייף כל כך שלא היה אכפת לו כלום, רק שיתנו לו קצת אוכל ושמיכה להתכסות בה. 'תענה לי או שאני מפרק לך את הצורה,' טלטל אותו השוטר.
'לא גנבתי כלום. נשבע לך,' חזר ראובן על דבריו בפעם החמישית. 'הלכתי לעזור לאמא שלי. היא מכבסת להם את הבגדים.'
'אל תשקר! תגיד לי מי מהשכונה שלח אותך לגנוב ותוכל ללכת הביתה. תן לי שֵׁם, ואני משחרר אותך.'
'בחיים אני לא אלשין על מישהו מהשכונה שלי,' חשב ראובן וקפץ את שפתיו.

תמונת הפתיחה ממקדת את עדשת המצלמה של הקורא בשיחה שהתנהלה בין שוטר לילד שטרם מלאו לו עשר. הזמן – תחילת שנות החמישים, תקופת העלייה הגדולה של יהדות צפון אפריקה לישראל הצעירה. המקום – מטה משטרת ירושלים במגרש הרוסים. הפרק מפגיש את הקוראים עם פרצופה המכוער של החברה הישראלית באחת משעותיה הקשות – קליטת המוני עולים חדשים במדינה בעיצומו של המאבק להגשמת החזון הציוני כשברקע מציאות ביטחונית שברירית. הפרק מחזיק בתוכו את תמציתו של המאבק האחר, החברתי-קהילתי, שניהלו רבבות עולים חדשים שהעלייה הנכספת לארץ ישראל הובילה אותם לתהום כלכלית, הרחיקה אותם מההזדהות עם מטרות המאמץ הלאומי והדירה אותם מישראל המבוססת. התסכול שהלך והצטבר בכל היבטי חייהם התפרץ בסופו של דבר בהפגנות של תנועת המחאה המוכרת בשם 'הפנתרים השחורים', שגיבור הספר, ראובן אברג'ל, היה בין מקימיה.  

ראובן אברג'ל עלה לישראל בגיל שבע עם הוריו ואחיו, לאחר שהמשפחה הוברחה עם משפחות נוספות מרבאט שבמרוקו למקום מקלט באלג'יר, ומשם למחנה מעבר בדרום צרפת. התקוות שהוליד המסע הארוך לישראל התנפצו כשהאונייה 'נגבה' עגנה בנמל חיפה, עם עלבון החיטוי. כל יום שחלף הנמיך את רוחה של המשפחה. הספר מתאר בהרחבה ילדוּת בעוני ובעליבות בשכונת מוסררה, נעורים כילד חוץ בקיבוץ משמר הנגב והתבגרות כאדם צעיר שְׂבַע אכזבות המארגן את קהילתו לפעולות מחאה כדי שהממסד הישראלי יכיר בתוצאות מדיניותו ויירתם לשינוי המציאות.

לאורך הסיפור מבליטה תמר ורטה-זהבי את הרמזים הראשונים לשֶׁבֶר הגדול של המשפחה: המעבר מעצמאות כלכלית ויוקרה חברתית מסוימת (לצד עבודתו כשרברב היה האב 'המנחה המהולל של ערבי השירה והנגינה הכי נפלאים בכל רבאט ובכל מרוקו') - לאיבוד השליטה בחייהם (למה אתם מחליטים עליי ומחליטים על ההורים שלי?'), לתלוּת כלכלית, לפגיעה קשה בתדמית העצמית ('הכול מגעיל כאן. לכל מאה אנשים יש בית שימוש מסריח אחד') והחברתית ('אמא שלי הייתה מלכה במרוקו, וכאן המלכה מכבסת את הבגדים המלוכלכים של המשפחה המגעילה הזאת'), לקריסת המסגרת המשפחתית ('את פוגעת בכבוד שלי, את עושה לי בושות!') ולאיבוד הסמכות ההורית ('את לא הולכת לשום מקום! את לא זזה מכאן!') ולבסוף להכרה בתבוסה ('אבא רזה כמו צימוק [...] אמא נאנחת [...] מנסה להסתיר את הכאבים בחזה. שני אחים שלי סגורים במוסד לעבריינים צעירים והגדול יושב בכלא. איפה יש כאן תקווה?').

הילד הקטן מצא את עצמו מופקר וחסר הגנה, ראה איך הוריו מְרַצִים את החזקים מהם ומשלימים  עם מציאות שבה לא היה לו, לילד, מקום או תפקיד. ורטה-זהבי מניחה מול עיניי הקוראים את הדיבור הבוטה, המתנשא, של הגב' ביבאס ובעלה ושל ידידם העורך דין כשהביעו את דעתם על העולים החדשים – ה'שווארצע חאייס' וה'פושטקים' ממרוקו: 'בגיל חמש הם עבריינים קטנים. בגיל חמש-עשרה – עבריינים גדולים. בגיל עשרים – מביאים לעולם ילדים שיגדלו להיות פושעים גדולים'.

אחד הפרקים שוברי הלב מתאר את המעבר – שלא לומר הרחקה בכפייה - של ראובן בן השלוש עשרה מן הבית בירושלים לקיבוץ מרוחק. אחותו הגדולה שעלתה לארץ לפני יתר המשפחה הבינה שיש לחלץ את ראובן ממוסררה. היא הצליחה למצוא לו מקום בקיבוץ בדרום כילד חוץ ושכנעה את ההורים להסכים ולשמור את ההחלטה בסוד. איש לא טרח להכין את הילד לשינוי הדרמטי, להסביר לו  לאן הוא נוסע ולָמָה; לא ההורים ולא קצינת המבחן שחיבבה והעריכה את הילד הנבון שגנב ספרים וצבר אותם בלהיטות. בוקר אחד הודיע לו אביו - 'אחרי התפילה אתה נוסע לקיבוץ [...] בלי שאלות, נוסע וזהו'. האב התעטף בשתיקה, הילד לא העז לשאול. בדרך לתחנת האוטובוס נכנסו השניים לבית כנסת, שהתקיים בו טקס בר מצווה של ילד אחר. האב דרבן את ראובן להניח תפילין כדי לציין את הגעתו למצוות ואחר כך העלה אותו על האוטובוס למשמר הנגב. ראובן נשאר לבדו, פגוע עד עמקי נשמתו על סילוקו מהבית. הניתוק המוחלט מהמשפחה במשך שנתיים ויותר מירר את חייו.

באמצעות סיפורו של ראובן אברג'ל מציגה הכותבת לדור שנולד יובל שנים אחרי המעברות את סיפור קליטת העלייה בישראל בשנותיה הראשונות, ואת האווירה החברתית שהצדיקה החלטות אומללות ומהלכים לא מוסריים. הנזקים ניכרים היטב עד היום.
ראובן אברג'ל חי היום בירושלים והוא ממשיך לפעול למען מאבקים חברתיים.   

תמר ורטה-זהבי עוסקת בכל ספריה בנושאים חברתיים. פנתר שחור מצטרף לספרים שכתבה על מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי, נלסון מנדלה, ואנגרי מאטאיי, הרייט ביצ'ר סטו, צ'יאונה סוגיהארה, ולשני הספרים לצעירים יותר, על הילדים הפליטים מולו וצגאי.

בשולי הספר מודה הכותבת למי שעודד אותה לכתוב על לוחמי צדק ישראלים. אכן, עשייה בְּעִתָהּ, שתיתן הזדמנות למתעניינים צעירים, למשפחות ולמחנכים לגעת בהיסטוריה הקרובה של ישראל באמצעות סיפורו של גיבור מקומי.

ספרים מהמדף הישראלי:

אגדות אמיתיות, מאת שהם סמיט

דור המדבר, מאת רינה ליטווין

תנורי טרקוטה בעיר כבושה, מאת עלית אולשטיין

 

פנתר שחור מתאים לבני שתים עשרה ומעלה, לפעילים חברתיים ולמבוגרים אחרים.

נירה לוין