אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

השן שהתנדנד לה הילד


כתב: מאיר שלו

איר: מישל קישקה

עם עובד 2020

28 עמוד, מנוקד

 

פַּעַם אַחַת,

בְּתוֹךְ פֶּה שֶׁל יֶלֶד אֶחָד,

גָּרָה לָהּ שֵׁן,

נֶחְמָדָה בִּמְיֻחָד.

[...]

עַד שֶׁעֶרֶב אֶחָד, קְצָת אַחֲרֵי שֶׁנִּרְדְּמָה –

הִתְעוֹרְרָה!

אוֹי וַאֲבוֹי! אֵיזוֹ מְהוּמָה!

מָה קָרָה?

'מַשֶּׁהוּ זָז', הִיא אָמְרָה לְעַצְמָהּ,

'מִתְנַדְנֵד מִצַּד לְצַד...

מוּזָר מְאוֹד, וְגַם כּוֹאֵב לִי קְצָת.

שֹׁמּוּ שִׁנַּיִם! אֲנִי נִבְהֶלֶת!

אוֹי וַאֲבוֹי! מִתְנַדְנֵד לִי הַיֶּלֶד!'

משהו התחיל להתערער בשגרת הדו-קיום שחולקים ילד ואחת משיני החלב שבפיו. אלא שתחת (עוד) סיפור בנאלי על ילד ששיניו מתחלפות החליט מאיר שָׁלֵו להציע נקודת מבט חדשה, מפתיעה ומצחיקה, המשתמעת מהשם השן שהתנדנד לה הילד.
שלוש הכפולות הראשונות של הספר בונות את דמותה של השן ה'נחמדה מאוד' כגיבורת הסיפור; מתוארים יחסיה עם השיניים השכנות, סקרנותה המתעוררת כשפיו של הילד נפתח – 'הוי, כמה חוץ! וכל כך הרבה נוף!' והעדפתה - למרות הפיתויים שבחוץ - 'להיות בחושך פנימה'. מפורט גם סדר יומה – 'לנגוס, לטחון, לחתוך לחתיכות...' הכולל גם מפגשים קבועים 'עם הגברת משחה ועם הגברת מברשת'. המעבר מתיאורי השגרה הנעימה המאנישים את השן ל'אוי ואבוי! איזו מהומה [...] מתנדנד לי הילד!' מטלטל את הסיפור ומעמיד אותו על ראשו. משם הוא
קורץ לקוראים הצעירים ומזמין אותם להרפתקה איגיונית, המחייבת התעלמות מן ההיגיון שמחוץ לסיפור ומבטיחה דילוגים מסעירים ונפילות משעשעות לחורים שבמסלול העלילתי - עד לרגיעה הזמנית - מופרכת גם היא - שבסוף הסיפור.  

נראה שהמספר עצמו עולה כאן בעליצות רבה על סחרחרת, ועובר מתיאור המציאות החוץ-איגיונית, השפויה, שהילדים מכירים (למשל שמחתה של אמא על בנה שהוא 'ילד גדול / שן ראשונה מתנדנדת, עוד מעט היא תיפול'), לתגובה של השן – בזירה האיגיונית – על מה שהתרחש במציאות: כאשר השן שומעת את דבריה של אמא היא מאיימת ש'אם מישהו ייפול פה, זה הוא ולא אני' וממשיכה בהתגרות: 'אם אני שן חלב, / אז הוא ילד שמנת ואת אמא גבינה!'. במאמציה להפיל את הילד, השן מהרהרת באפשרות לקשור אותו בחוט אל ידית הדלת או לרצועה של כלב (ומזכירה לקוראים המבוגרים את פצפונת של אריך קסטנר, המנסה לעקור את השן המתנדנדת שלה בתחבולות דומות). בחלקו האחרון של הספר, כשהמספֵּר סמוך ובטוח שהקוראים בשלים להפלגה חתרנית במיוחד, הוא מתאר את שתי המציאויות – ההגיונית והאיגיונית - כשני נרטיבים בו-זמניים; הילד (חסר שם כיאה למעמדו בסיפור) מגלה שהשן נפלה ואימו הנרגשת מבטיחה לו מתנה מפיית השיניים, ובו-בזמן השן הנרגשת – 'הוא נפל לי סוף-סוף!' – קושרת לילד סרט, מניחה אותו מתחת לכר ומחכה בעצמה למתנה – ממי? מפיית השיניים. והמתנה לא מאחרת לבוא; השן מתפרקדת להנאתה ב'קופסה עם מכסה, מבריקה, נהדרת' שקיבל הילד, עטופה בחושך החביב עליה, 'הלב שלה נרגש. / בקרוב, היא בטוחה, / בקרוב ממש, / יצמח לה ילד חדש!'

מאיר שָׁלֵו המפליא לכתוב לילדים יודע (ונהנה) ללהטט במילים, ומוציא תחת ידיו ספרים שעונג לקרוא בהם גם בזכות העברית הנהדרת, החריזה המבריקה ואופן הביטוי הדק-מדויק. יעידו על כך במיוחד ספריו רוני ונומי והדב יעקב, הצלחת שמתחת, הקטר שרצה לנסוע לרומא ורבים אחרים. כאן, בספר החדש, קריצות הלשון מדוּדוֹת ופונות בעיקר למבוגרים המקריאים: למשל, בתיאור הפה של הילד שהשן וחברותיה שכנו בו, מוזכרת גם הלשון. 'ואם הלשון דיברה לא יפה / הן נתנו לה נשיכונת: 'תשמרי על הפה!' '; באזהרה המטונימית טמונים מעתקים סמנטיים – ההתראה 'תשמרי על הפה' מיועדת ללשון (= במשמעותה המילולית, האיבר) כדי שתשמור על הפֶּה (כלומר על ה'לשון' במשמעות המושאלת, כלומר שתדבר בשפה נקייה).
וכן - בתיאור התפעלותה של השן מהמראות הנגלים לעיניה כשהילד פותח את פיו כותב שלו – 'הכול כה יפה, מתוק האור וטוב', רומז לפסוק המקראי '
וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ' (קוהלת יא, ז) ומוסיף להרהורי השן הנבונה נופך פילוסופי. קריצה אחרת, שמאיר שָׁלֵו הניח בטקסט להנאתו, מהבהבת בצירוף 'שֹׁמּוּ שִׁנַּיִם', סטייה מחויכת מהביטוי 'שֹׁמּוּ שמים' (מנבואת ירמיהו) שכבר נעלמה מן הדיבור העברי.      

איוריו השנונים שופעי ההומור של מישל קישקה מקילים על הילדים להמחיש לעצמם את קפיצות הבנג'י של העלילה, רומזים על קווי אופי ותכונות של הדמויות, ובדרכם המאופקת והמדויקת עושים את הספר לחוויה רב-חושית מענגת.
כפולות הכריכה הקדמית והאחורית, למשל, מכינות את הקוראים לגיבורה הנמנית עם שושלת ארוכה ומיוחסת של שיניים, שכל אחת היא מקור השראה לצירוף לשון. בכל איור שן חלב גנרית הניצבת על שני שורשיה ומייצגת צירוף לשון מילוני (למשל שן זהב, שן בינה, שן תחת שן...) או מקורי (שן חלב עזים, שן חלב ודבש, בעזרת השן...). איוריו של קישקה כאן כאן ממחישים את צירופי הלשון בהומור מעודן מיועדים בעיקר למבוגרים: הצירוף 'שן זהב' מופיע תחת איור של שן מנצחת על פודיום אולימפי עטורה במדלית זהב; 'שן  חותכת' מופיע תחת שן ששורשיה מעוצבים כלהבי מספריים; תחת איור של שן הנושאת את הכיתוב 3% מופיע הצירוף 'שן חלב' וכן הלאה.
בעמוד הפנימי של הספר מופיע איור של ילד על נדנדה שתלויה על ענף – והתמונה שאינה מיושרת רומזת גם לתפקידו של הילד בסיפור על 'השן שהתנדנד לה הילד'. מול האיור הזה מופיעה תמונת  הגיבורה האמיתית, השן זחוחת הדעת – וגם זו אינה מיושרת, כדי להנכיח את המתנדנדת השנייה בנרטיבים המקבילים בסיפור.
כל יתר האיורים בספר מבטאים תוכן גלוי וזמין ומעצימים את חשיבותה העצמית של השן התופסת את מקומו של הילד בְּסִפּוּר שלכאורה הוא רק שלו.

יופי של סיפור על נקודות מבט ועל ההזדמנות של דַּלֵּי הסיכוי (ה-
underdogs) להשמיע את קולם.

מאיר שָׁלֵו (1948), מבכירי הסופרים הישראלים, כותב למבוגרים ולילדים.

מישל קישקָה (1954) הוא אמן קומיקס, קריקטוריסט ומאייר, בוגר בצלאל וכיום מרצה בו, מעורב במיזמים בארץ ובעולם, פעיל בכלי תקשורת שונים בישראל ומחוצה לה, חתן פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים (1982) וחתן פרס דוש לקריקטורה (2008). אייר עד כה כ-60 ספרים לילדים.

ספרים מאותו מדף:

יום גדול עם צפרנגול, מאת אורית ברגמן

רודולף התנין מכרכור, מאת דני קרמן

הספר הפנטסטי של נורית זרחי

מי שתה לי? מאת שהם סמיט

החתולים של קופנהגן, מאת ג'יימס ג'ויס

 

השן שהתנדנד לה הילד מתאים לבני חמש עד שמונה.

נירה לוין