'ויאמר הסוחר הטוב אל בנותיו היקרות, הטובות והנאוות: 'לא איבדתי את ממוני, אלא הכפלתיו ושילשתיו. מֵצַר אחר רובץ על לבי, אך מהו המצר אגלה לכן רק בבוא יום המחר. היום הבה נגילה ונשמחה'. ציווה להביא לפניו את תרכוסיו המבורזלים אשר עמהם נדד בדרכים, מתוכם חילץ את הדורון עבור הבת הבכירה – נזר מוּפָז, משובץ אבני חן מזדהרות, מעשה זהב מאצל ארצות ערב, זהב שאיננו אֻכָּל בלהבה ולא מעלה חלודה. חילץ את הדורון עבור הבת האמצעית – שולחן טואלט ולו מראָה של בדולח מארצות המזרח. חילץ את הדורון עבור הבת הצעירה – לְגִין זהב ובתוכו פרח הארגמן.'

סוחר עשיר שעמד לנסוע למרחקים בענייני עסקיו ציווה על בנותיו שגם בזמן היעדרו יקפידו על אורח חיים שכולו 'הגינות וציות'. בתמורה הבטיח האב להביא להן מתנות על פי בקשותיהן. הבת הבכורה והבת האמצעית ביקשו חפצי חן נדירים ויקרים, אך השלישית הסתפקה ב'פרח הארגמן שאין יפה ממנו בתבל כולה'.
האב יצא למסעותיו והוסיף על עושרו. לפני ששב לביתו התאמץ ומצא את המתנות שהבטיח לבכורה ולאמצעית, אולם את פרח הארגמן מצא רק לאחר שנדד עם משרתיו בדרכים מסוכנות ונקלע ליער מסתורי קסום שבו 'היכל מלכות עטור זהב וכסף ואבני חן מזדהרות, יוקד ונוהר כמו אחוז תבערה...'. אולם כשקטף את הפרח הופיע בעליו של הארמון – 'לא חיה ולא אדם, אלא כעין יצור-פלאות, מבעית ורב-שיער' ואילץ את הסוחר להתחייב שבתמורה לשחרורו ישלח לארמונו את אחת מבנותיו, כי 'מאסתי בחיי-הבדילות ומבקש אני עמית ורֵעַ לי'.

הסיפור פרח הארגמן שפרסם הסופר הרוסי סרגיי אקסקוב ב- 1859 הוא אחת מהגרסות הרבות של מעשייה שהתגלגלה באירופה משך מאות שנים. על פי הגרסה הצרפתית שלה מהמאה השמונה עשרה הידועה בשם היפה והחיה, נערה יפה נאלצת לבלות את חייה לצד ספק-אדם ספק-חיה. תוך שהיא מתגברת על סלידתה וחששותיה הנערה מגלה את אישיותו הנאצלת של היצור הכעור והאומלל, מתאהבת בו על אף מראהו, וחייהם המאושרים יחד משקפים את ערכה ואת שְׂכָרָהּ של אהבת אמת טהורה.

פרח הארגמן כתוב בלשון המשלבת את הארכאי והמליצי, ובסגנון קלאסי אפי-פואטי המרחיב מאוד בתיאורים ושופע קישוטים פואטיים, דימויים רחבים, צירופי לשון, אמרוֹת וחזרות רטוריות.

הסיפור חבוק בין הקדמה מאת עורכת ההוצאה לדבר המתרגמת החותם את הספר – שניהם נדפסו באות גדולה ובניקוד מלא אף שאינם מיועדים לילדים אלא למבוגרים. בהקדמה מלומדת מסבירה העורכת כי האגדות והמעשיות 'נושאות מטען אסתטי-פסיכולוגי עתיק יומין שהוטמן בהן לרוב עוד במיתוסים ארכאיים, שחוטיהם הארוכים יורדים עמוק אל תוך נבכי הפסיכולוגיה האנושית [...] באגדות ובמעשיות מובעים המאוויים הכמוסים ביותר והפחדים הגדולים ביותר. החשיפה אליהם וההתגברות עליהם משמשות לתהליך קתרטי שחיוני הן עבור הילד והן עבור המבוגר'. עורכת ההוצאה חותמת בתודות למשוררת ריטה קוגן 'על תרגומה המדויק והמופתי של היצירה'. באחרית דבר שכתבה המתרגמת עצמה היא מספרת על נסיבות הכתיבה של הסיפור כנספח לנובלה המעין-אוטוביוגרפית שכתב אקסקוב (1859-1791) ומספרת שהעלילה הארכיטיפית 'נעטפה בסימני היכר לאומיים-רוסיים כאשר אחד החשובים בהם מתבטא בשפת היצירה', שפה כמו-שירית וייחודית. הרקת הסיפור משפה זו - המשופעת מוזיקליות, חרוזים, אמרות כנף ומטבעות לשון - לתוך העברית, בלא עיבוד וללא פישוט הייתה לדבריה של קוגן אתגר תרגומי משמעותי.

הטקסט, שיחד עם האיורים הנלווים תופס 50 עמוד של ספר בפורמט גדול, נדפס באות גדולה ובניקוד מלא, והקהל הטבעי לו מבחינת הנראוּת הוא תלמידי כיתות א-ג. שפת הסיפור, אף שהיא תוצאה של היכרות מעמיקה עם העברית ושל חיפוש וזיקוק ממושכים, תהיה אתגר עצום לקוראים הצעירים ועלולה אף להיות המחסום שימנע מחלק גדול מהם לצלוח את היצירה עד סופה וליהנות ממנה.
ללא ספק גם העורכת והמתרגמת חשו בקשיים שמציבה שפת הסיפור, ולכן בחרו להציג על כל אחד מִדַשֵׁי העטיפה של הספר רשימה של 16 מילים וצירופים מהסיפור הרחוקים מלהיות שגורים בעברית של ימינו, למשל: חַכְלִילִי, לָגִין, כֵּרָה, תַּרְגִימָה ועוד. ספק אם הרשימות האלה יועילו נוכח השימוש המסיבי במילים נדירות, בצירופים שהמציאה המתרגמת (כפי שהיא מספרת באחרית דבר), בביטויים ארכאיים משורשרים ובמשפטים ארכניים בני 30 מילה כמעט. מה יעשו הקוראים הצעירים מול אתגרים סמנטיים כמו 'ותִרְבֶּה יִפְעַת עֲלוּמַי', 'מֵצַר עָלוּם', 'תַרְכּוֹסָיו הַמְּבֻרְזָלִים', 'מִפְּאַת גֹּבַהּ קִלּוּחָן', 'מָאַסְתִּי בְּחַיֵּי הַבְּדִילוּת', 'אַל נָא תִּכָּזְבִי בְּגִין הַדּוֹרוֹן', 'חֶרֶב מְחֻשֶּׂפֶת שֶׁל פְּלָדָה דַּמַּשְׂקָאִית' ועוד כדוגמתם? לאמור - תרגום עשיר, פיוטי ומרובד עלול להיות עָמוּס ומַלְאֶה לקוראים מן השורה.
(והצעה אחת למתרגמת ריטה קוגן: את צירוף הכלאיים הלועזי-עברי 'שולחן טואלט' אפשר היה להמיר ב'שולחן תִּשְׁפֹּרֶת' [בהשראת אוצר הלשון העברית מאת יעקב כנעני]).

כמו באומנויות אחרות, גם מחירה של מלאכת מחשבת לשונית אינו שווה לכל נפש.

פרח הארגמן מתאים למבוגרים ולנוער חובבי הלשון העברית וחובבי תרגום.

נירה לוין