אל תגנבו לי את התור

כתב: עוֹדֶה בִּשַׁארַאת
איורים: בתיה קולטון
כתר 2018, בסדרה 'מתחילים לקרוא'
45 עמוד, מנוקד

'סוף סוף הגיע התור של חַלַא. היא התכונה להגיד למוכר מה היא צריכה, אבל אז ראתה את בן דודה סַמִיר הָאַנְטִיפָּת עובר את התור, ובלי שאפילו יסתכל לעברה מבקש בקול רם וברור לחם ומיץ תפוזים. חלא הרגישה את הכעס בכל הגוף, אבל לא הצליחה להגיב. היא התכוונה לצעוק על סמיר המגעיל, אבל הרגישה חנק בגרון. היא פרצה בבכי, ברחה מהתור, ורצה הביתה בלי המוצרים שאמא חיכתה להם.'

חלא, תלמידה בכיתה ב, מחליטה יום אחד להיות עצמאית יותר ולהכין בעצמה את הכריך לבית הספר. אביה מסתייג; 'תעזבי, חלא, את עדיין ילדה קטנה,' הוא אומר. אבל אמהּ של חלא דווקא מעודדת את הבת להתחייב לתפקיד אחראי יותר: לקנות בכל בוקר במכולת 'לחמניות טריות, גבינה ונקניק, וכל מה שצריך כדי להכין כריך בריא וטעים'. ההתנסות הראשונה של חלא הייתה מתסכלת; התברר לה שנוח למבוגרים להתעלם מילדה העומדת בסבלנות בתור ולקבל את מבוקשם. גם הניסיון השני לא עלה יפה; כשהגיע תורה של חלא לקבל את המצרכים נכנס למכולת שכן שהכיר אותה, החמיא לה על יופייה ומיד קיבל את מבוקשו מהמוכר 'כאילו חלא בכלל לא קיימת'. המחמאה-כביכול שלוותה בזלזול מתנשא הכעיסה את חלא ועוררה בה מחשבות – 'אבל בקול רם לא אמרה דבר'.

מכאן והלאה מתוארת הדרך שעושה חלא, רק בת שבע או שמונה, מאירועים חסרי חשיבות כביכול בשגרת חייה למודעות עצמית וחברתית, לחשיבה ביקורתית, לאקטיביזם ולמנהיגות. נתוני הפתיחה עלולים לסנדל את התהליך: חלא היא ילדה קטנה; היא מודעת לכללי ההתנהגות והיא מנומסת; היא גדלה בסביבה משפחתית בטוחה שעד עתה לא זימנה לה עימותים עם הסביבה; היא נאיבית ומאמינה שהצדק וההגינות שנוהגים בביתה הם נחלת הכלל. היציאה מן הבית אל המכולת, מן הסביבה הבטוחה והמוכרת אל העולם הגדול – מעמתת אותה עם מציאות מקוממת. התגובה הראשונה היא עלבון ובכי, ואחריה איבוד האמון בכוחותיה וכוונה לסגת מהזירה הבעייתית.
ברקע מהדהדות תגובותיהם של שני ההורים, שתחילה סותרות זו את זו; כשאבא אומר 'הלא אמרתי לך, חלא, את עדיין ילדה קטנה!' - אמא מעודדת: 'אסור להתייאש! את חייבת לנסות שוב ושוב, עד שהאחרים יתייאשו ויהיו מוכרחים לשמוע את הקול שלך ולכבד את התור שלך'. מול האב המשתדל להמעיט בחשיבות האירועים, אולי כדי להימנע מאי-נעימויות, האֵם סַמַר היא המגדלור המוסרי והערכי המכוון את דרכה של הילדה לחשיבה עצמאית ולגיבוש דרך פעולה: '... סמר אמהּ אמרה שהחיים דורשים התמדה, והאדם צריך לסמוך על עצמו ולא לחכות לעזרה מהזולת'; 'האלימות היא הנשק של החלש. החזקים הם אלה שמשתמשים בשכל'.
בהמשך מתאחדים ההורים בעמידה משותפת לצד הבת; הם ממריצים אותה לנקיטת עמדה בגלוי, מהדהדים באוזניה את השלכות הצעדים שהיא מציעה ('היא תשים בכיס כמה אבני חצץ ותזרוק אותן על כל מי שיעז להתעלם מהתור שלה'), מכוונים אותה להרחבת מעגל המחאה – כל זאת תוך שהם מאפשרים לה לחשוב, להתלבט וליזום. מלווה בתמיכה מוסרית, ובידע וניסיון החיים של המבוגרים שלצדה – חלא צומחת להיות מנהיגה חברתית.

הסיפור שכתב עוֹדֶה בִּשַׁארַאת מתרחש ביישוב ערבי; על התרבות המקומית מעידים שמות הדמויות והפתגמים שמשמיעים ההורים באוזני חלא כדי להמחיש את כוונותיהם: 'כף אחת לא יכולה למחוא כפיים', או 'רק הציפורן שלך תגרד את עורך'.

כשברקע השינוי המתרחב והמתמיד במעמד האישה בחברה הערבית, חלא ואמה ממלאות תפקיד מגדרי וחברתי חשוב; הן מסמנות עצמאות נשית, חופש דעה וחופש ביטוי כערכי חיים, ממצבות את עצמן כמשפיעות וכמעצבות דעת קהל ומציגות פעולה נשית משמעותית – ובמידה רבה מטילות ספק, שלא לומר מטלטלות את הערכים הקהילתיים-מסורתיים.

עם זאת, הבעיה שחלא אינה מוכנה להשלים איתה ופועלת לפתור - אינה מקומית ואינה קשורה לזהות לאומית זו או אחרת. היא מעסיקה את בני גילה של חלא באשר הם, בהיותם קבוצה המוחלשת בידי מבוגרים ותלויה בהם. הסיפור רלוונטי לחברה הישראלית הרחבה, ועשוי לעורר קוראים צעירים להשוואת ניסיונם האישי לזה של חלא ולהצפת סימני שאלה. הספר מציף את המתח המובנה בהורות: חלק אחד בהורים המחנכים את ילדיהם מבקש לטשטש את עימותי הילדים עם סמכות המבוגרים; על אף המודעות לעוול שהם גורמים לילדים – ההורים מעדיפים להימנע מביקורת בקהילה; חלק אחר מבקש להצמיח צאצא חזק, פעיל, המודע לערכו, לזכויותיו ולאפשרויות הפעולה שלו. התעלמות מבוגרים מזכויות ילדים הן שכיחות ונסלחות, ומחאה מכוונת ומאורגנת של ילדים כנגד עוולות מסוג זה היא נדירה וראויה לתשומת לב. המתח הזה עומד במרכז הסיפור ומניע אותו לסופו האופטימי.

עוֹדֶה בִּשַׁארַאת הוא סופר ופובליציסט. מתגורר עם משפחתו בכפר יפיע. אל תגנבו לי את התור הוא ספרו הראשון לילדים. ספרו למבוגרים חוצות זיתוניא ראה אור ב-2009 בהוצאת עם עובד.
מערכת דףדף ערכה עמו ריאיון קצר:
ש. איך נולד הסיפור?
ת. אני רואה את הבת שלי חוזרת מהמכולת זועפת, לחייה אדומות מכעס מפני שהמוכר התייחס אליה כאילו הייתה אוויר ופנה לשרת את המבוגרים. גם לי עצמי, כמבוגר, קרה שהמוכר העניק לי זכות קדימה. הרגשתי שיש כאן עוול שצריך לדבר עליו. אחרי שיחות במשפחה - כתבתי.

ש. מה דעתך, ספר כזה עשוי לחולל שינוי חברתי משמעותי?
ת. אני לא חושב רק על הילדים, אלא על כל הקבוצות המוחלשות בחברה, כל אלה ש'לא סופרים' אותם. אם לא מתחילים בדברים שנראים קטנים - אי אפשר לשנות תופעות בחברה. אני מקווה שהספר יחולל שינוי, הרי שינוי אינו תוצאה של פעולה אחת אלא של סדרת פעולות המצטברות וצוברות כוח, ובשיאן אפשר לחולל שינוי. אני ביקשתי להציף את מה שלא ראוי שיקרה ואסור שיימשך, ואולי הסיפור ידרבן אנשים להכיר בעוול ולהתייחס אליו, כדי שמקרים כאלה, אם יחזרו, יהיו היוצאים מן הכלל. כאשר הקוראים יגיעו להכרה הזו, הדרך סלולה לשינוי, לפחות מבחינה תודעתית.

ש. לדעתך הספר עלול לקומם מבוגרים בחברה הערבית?
ת. הספר עדיין לא יצא לאור בערבית, אך לדעתי יקרה ההיפך. החברה הערבית משקיעה הרבה מאוד בבניה ובבנותיה ופועלת להעצים אותם. אני מאמין שכאשר הספר ייצא לאור בערבית הוא יתקבל באהדה. התברר לי שהורים רבים בחברה הערבית, שקראו את הספר בעברית, נתנו אותו לילדיהם כדי שישמש אותם ללימוד עברית, והרווח היה כפול. הורים כאלה שואפים שילדיהם יהיו מעורבים בנושאים חברתיים המעסיקים את הקהילה שהם חיים בה. אני מאמין שהספר הזה מציף נושא אוניברסלי, שיעורר מחשבה בכל ילד וילדה.

ש. מדוע בחרת לכתוב את הספר בעברית ולהפנותו לקהל של קוראי עברית?
ת. כתבתי את הספר בערבית ובעברית, אך לצערי בחברה הערבית בישראל – על אף התמורות האדירות והחיוביות המתחוללות בה, אין הוצאה לאור שיכולה להפיק ספר כזה ברמה הדרושה. הרי ספר לילדים הוא לא רק טקסט; דרושה לו עריכה מקצועית, מאייר ראוי וכמובן גם הפצה. ב'כתר ספרים' מצאתי את הכתובת.

אל תגנבו לי את התור מתאים לבני שבע עד עשר.
נירה לוין