אוגי ואני - שלושה סיפורי פלא
כתבה: ר'ג' פלאסיו
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
זמורה-ביתן 2017
320, לא מנוקד
'באמת שאני לא קולט את זה. רגע אחד אני כאילו הילד הכי מקובל בכיתה ה. רגע אחרי זה אני כאילו, לא יודע. לא משנה. זה מעצבן. כל השנה הזאת מעצבנת! הלוואי שאוגי פולמן בכלל לא היה מגיע לביצ'ר! הלוואי שהיה מסתיר את הפרצוף הקריפי שלו, כמו ב'פאנטום האופרה' או משהו. שים מסכה, אוגי! תעיף ת'פרצוף שלך מהעיניים שלי, בבקשה. לכולם יהיה הרבה יותר קל אם פשוט תיעלם.
לפחות לי יהיה יותר קל. אגב, אני לא אומר שבשבילו זה פיקניק. אני בטוח שלא קל לו להסתכל כל יום בראי, או ללכת ברחוב. אבל זאת לא בעיה שלי. הבעיה שלי היא שהכול השתנה מאז שהוא הגיע לבית ספר שלי. הילדים השתנו. אני השתניתי. וזה מעצבן וזה על הפנים.'
כשאוגוסט (אוגי) פולמן נולד התברר שהוא סובל מבעיות פיזיולוגיות מורכבות שחייבו שרשרת של ניתוחים וטיפולים רפואיים ממושכים ומכאיבים. אף שחלק מהבעיות נפתרו - פניו נותרו מעוותים מאוד. למזלו, הוריו ואחותו הגדולה היו נחושים בדעתם לקבלו ולגדלו באהבה ועשו ככל שיכלו כדי לשפר את איכות חייו. אוגי גדל והיה לילד מרשים ברגישותו ובתבונתו ובהבנתו את המציאות, אבל העיוות בפניו היה לחוויה טראומטית לכל מי שראה אותו בפעם הראשונה; רבים נמנעו מיצירת קשר עמו, והיו גם כאלה שהמבוכה שחשו הובילה ללעג ולדחייה מופגנת. רק בכיתה ה התחיל אוגי ללכת לבית הספר. המפגש עם העולם הלא-מוגן שמחוץ למעגל הביתי-משפחתי הבטוח הוא הנושא שבמרכז פלא, ספרה הראשון של ר'ג' פלאסיו .
בהקדמה לאוגי ואני פלאסיו מספרת שמאז הצלחתו הגדולה של פלא פנו אליה קוראים והפצירו בה לכתוב ספר המשך. פלאסיו מצהירה: 'אוגי ואני אינו ספר המשך. הוא לא ממשיך מן הנקודה שבה פלא נגמר. אני יכולה להבטיח שהספר הזה, ספר ההמשך האמיתי, לא ייכתב לעולם.' אכן, בספר החדש אוגי ואני אוגי פולמן הוא דמות משנית אך נוכחת בחייהם שלושה תלמידי ביצ'ר אחרים ובלא יודעין הוא משפיע במידה זו או אחרת על הצמיחה הרגשית-חברתית של כל אחד מהם ועל סביבתו כולה. ובלשונה של פלאסיו - 'הספר אינו על מה שנעשה לאוגי פולמן. הספר הוא על מה אוגי פולמן עושה לעולם.'
במרכז הסיפור הראשון באוגי ואני - סיפורו של ג'וליאן, אחד משלושה ילדים שנבחרו בידי מנהל ביה'ס להיות חונכים לאוגי, ללוות אותו עם כניסתו לביה'ס ביצ'ר ולסייע לו בהסתגלות למסגרת שמעולם לא הכיר. מראהו של אוגי החיה בזיכרונו של ג'וליאן תקופה שבה סבל מסיוטי לילה; הזיכרונות הולידו מצוקה ומבוכה למראה פניו של אוגי, והובילו לכינויי גנאי אכזריים עד כדי התעללות. 'זה היה השם של המשחק שאני המצאתי. הדֶבֶר. אם נגעת באוגי ולא רחצת מיד את הזיהום - הלך עליך, אתה מת. כל הילדים בשכבה שיחקו...'. הוריו של ג'וליאן שהצדיקו את בנם ופעלו בגלוי נגד שילובו של אוגי בבית הספר מייצגים כאן השקפת עולם אגואיסטית ומתחסדת המקעקעת ערכים של הומניזם, שוויון וחמלה. הסיפור השני הוא סיפורו של כריסטופר, שחברותו הקרובה עם אוגי מאז ינקותם איבדה מכוחה כשהשניים החלו ללמוד בבתי ספר שונים והגיעה לפרשת דרכים כשכריסטופר הבין עד כמה שונותו של אוגי בולטת והחל להתבייש בקשר ביניהם. בסיפור השלישי, של שרלוט, נוכחותו הפיזית של אוגי היא הרחוקה ביותר ועלילתו מתרחשת במקביל לעימות בין מחנות יריבים שעוררה שׁוֹנוּתוֹ של אוגי בבית הספר - אך בניתוק כמעט מוחלט ממנה.
שלושת הסיפורים מציגים את המציאות החברתית של גיל העשרה, מאירים את נקודות המבט המִשתנות של מתבגרים, מצביעים על פְּרִיכותם של ערכים ונורמות חברתיות, ומעוררים שאלות על יושרה ועל אומץ חברתי, על נאמנות ואנושיות, על דימוי עצמי ועל מנהיגות. הספר מתאים גם לקריאה כיתתית מונחית, והדיון בו עשוי להיות מוקד רב-ערך בשיעורי מחנך.
מעניין להתבונן בתרגום לעברית של זוג המתרגמים הוותיק שֹהם סמיט ואמנון כץ; הספר מורכב משלושה מונולוגים של מתבגרים צעירים, וחלק מהפרטים נמסרים במסרונים ובהודעות whatsap. בניסיון לחקות משלב דיבורי אותנטי של דוברים צעירים הנכיחו המתרגמים בטקסט מאפייני שיח דקדוקיים, כמו יידוע הנסמך בצירופי סמיכות, למשל 'כל הַדרמת בנות הזאת', או 'כל זה יהיה שווה את הַבזבוז זמן', ביטויים בעברית המדוברת כמו 'איך שהג'ינס שלה ישבו עליה', 'הכול נהיה בלגנים', ביטויי עגה, למשל 'חבל לכם על הזמן, כולם היו יורדים עלי', 'הייתי קרועה מעייפות', 'הכול היה סבבה', 'זה על הפנים', 'כמו חבורת חננות'. שאילת ביטויים משפת המקור בכתיב עברי - 'הפרצוף הקריפי שלו', 'או מיי גוד, התקבלתי! יאיי!!!', 'לב יו טו' ואפילו בכתיב אנגלי 'OMG' - מתמיהה; אלה ביטויים נורמטיביים וצפויים בפי דוברי האנגלית שבמקור, ואם הועברו כמות שהם לנוסח העברי יש בהם העצמה שאיננה במקור. לצד נוכחותה המסיבית של לשון הדיבור מופיעים לא מעט ביטויים מן העברית הגבוהה שאינם טבעיים לדוברים ילדים, כמו 'השתעשעתי ברעיון', 'סמויים מן העין', 'נימה זעירה של אכזבה', 'רתחו מזעם' או 'כל הטוב שהם הרעיפו עליי', שנוכחותם מפחיתה מאמינותו של השיח הילדי.
ספרים מאותו מדף:
מה שקרה לברנבי ברוקט, מאת ג'ון בוין
ילדת כוכבים, מאת ג'רי ספינלי
ממלכת טרביתיה, מאת קתרין פטרסון
שמריהו, או הילד מקופסת השימורים, מאת כריסטינה נסטלינגר
אוגי ואני מתאים לבני תשע ומעלה.
נירה לוין
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
זמורה-ביתן 2017
320, לא מנוקד
'באמת שאני לא קולט את זה. רגע אחד אני כאילו הילד הכי מקובל בכיתה ה. רגע אחרי זה אני כאילו, לא יודע. לא משנה. זה מעצבן. כל השנה הזאת מעצבנת! הלוואי שאוגי פולמן בכלל לא היה מגיע לביצ'ר! הלוואי שהיה מסתיר את הפרצוף הקריפי שלו, כמו ב'פאנטום האופרה' או משהו. שים מסכה, אוגי! תעיף ת'פרצוף שלך מהעיניים שלי, בבקשה. לכולם יהיה הרבה יותר קל אם פשוט תיעלם.
לפחות לי יהיה יותר קל. אגב, אני לא אומר שבשבילו זה פיקניק. אני בטוח שלא קל לו להסתכל כל יום בראי, או ללכת ברחוב. אבל זאת לא בעיה שלי. הבעיה שלי היא שהכול השתנה מאז שהוא הגיע לבית ספר שלי. הילדים השתנו. אני השתניתי. וזה מעצבן וזה על הפנים.'
כשאוגוסט (אוגי) פולמן נולד התברר שהוא סובל מבעיות פיזיולוגיות מורכבות שחייבו שרשרת של ניתוחים וטיפולים רפואיים ממושכים ומכאיבים. אף שחלק מהבעיות נפתרו - פניו נותרו מעוותים מאוד. למזלו, הוריו ואחותו הגדולה היו נחושים בדעתם לקבלו ולגדלו באהבה ועשו ככל שיכלו כדי לשפר את איכות חייו. אוגי גדל והיה לילד מרשים ברגישותו ובתבונתו ובהבנתו את המציאות, אבל העיוות בפניו היה לחוויה טראומטית לכל מי שראה אותו בפעם הראשונה; רבים נמנעו מיצירת קשר עמו, והיו גם כאלה שהמבוכה שחשו הובילה ללעג ולדחייה מופגנת. רק בכיתה ה התחיל אוגי ללכת לבית הספר. המפגש עם העולם הלא-מוגן שמחוץ למעגל הביתי-משפחתי הבטוח הוא הנושא שבמרכז פלא, ספרה הראשון של ר'ג' פלאסיו .
בהקדמה לאוגי ואני פלאסיו מספרת שמאז הצלחתו הגדולה של פלא פנו אליה קוראים והפצירו בה לכתוב ספר המשך. פלאסיו מצהירה: 'אוגי ואני אינו ספר המשך. הוא לא ממשיך מן הנקודה שבה פלא נגמר. אני יכולה להבטיח שהספר הזה, ספר ההמשך האמיתי, לא ייכתב לעולם.' אכן, בספר החדש אוגי ואני אוגי פולמן הוא דמות משנית אך נוכחת בחייהם שלושה תלמידי ביצ'ר אחרים ובלא יודעין הוא משפיע במידה זו או אחרת על הצמיחה הרגשית-חברתית של כל אחד מהם ועל סביבתו כולה. ובלשונה של פלאסיו - 'הספר אינו על מה שנעשה לאוגי פולמן. הספר הוא על מה אוגי פולמן עושה לעולם.'
במרכז הסיפור הראשון באוגי ואני - סיפורו של ג'וליאן, אחד משלושה ילדים שנבחרו בידי מנהל ביה'ס להיות חונכים לאוגי, ללוות אותו עם כניסתו לביה'ס ביצ'ר ולסייע לו בהסתגלות למסגרת שמעולם לא הכיר. מראהו של אוגי החיה בזיכרונו של ג'וליאן תקופה שבה סבל מסיוטי לילה; הזיכרונות הולידו מצוקה ומבוכה למראה פניו של אוגי, והובילו לכינויי גנאי אכזריים עד כדי התעללות. 'זה היה השם של המשחק שאני המצאתי. הדֶבֶר. אם נגעת באוגי ולא רחצת מיד את הזיהום - הלך עליך, אתה מת. כל הילדים בשכבה שיחקו...'. הוריו של ג'וליאן שהצדיקו את בנם ופעלו בגלוי נגד שילובו של אוגי בבית הספר מייצגים כאן השקפת עולם אגואיסטית ומתחסדת המקעקעת ערכים של הומניזם, שוויון וחמלה. הסיפור השני הוא סיפורו של כריסטופר, שחברותו הקרובה עם אוגי מאז ינקותם איבדה מכוחה כשהשניים החלו ללמוד בבתי ספר שונים והגיעה לפרשת דרכים כשכריסטופר הבין עד כמה שונותו של אוגי בולטת והחל להתבייש בקשר ביניהם. בסיפור השלישי, של שרלוט, נוכחותו הפיזית של אוגי היא הרחוקה ביותר ועלילתו מתרחשת במקביל לעימות בין מחנות יריבים שעוררה שׁוֹנוּתוֹ של אוגי בבית הספר - אך בניתוק כמעט מוחלט ממנה.
שלושת הסיפורים מציגים את המציאות החברתית של גיל העשרה, מאירים את נקודות המבט המִשתנות של מתבגרים, מצביעים על פְּרִיכותם של ערכים ונורמות חברתיות, ומעוררים שאלות על יושרה ועל אומץ חברתי, על נאמנות ואנושיות, על דימוי עצמי ועל מנהיגות. הספר מתאים גם לקריאה כיתתית מונחית, והדיון בו עשוי להיות מוקד רב-ערך בשיעורי מחנך.
מעניין להתבונן בתרגום לעברית של זוג המתרגמים הוותיק שֹהם סמיט ואמנון כץ; הספר מורכב משלושה מונולוגים של מתבגרים צעירים, וחלק מהפרטים נמסרים במסרונים ובהודעות whatsap. בניסיון לחקות משלב דיבורי אותנטי של דוברים צעירים הנכיחו המתרגמים בטקסט מאפייני שיח דקדוקיים, כמו יידוע הנסמך בצירופי סמיכות, למשל 'כל הַדרמת בנות הזאת', או 'כל זה יהיה שווה את הַבזבוז זמן', ביטויים בעברית המדוברת כמו 'איך שהג'ינס שלה ישבו עליה', 'הכול נהיה בלגנים', ביטויי עגה, למשל 'חבל לכם על הזמן, כולם היו יורדים עלי', 'הייתי קרועה מעייפות', 'הכול היה סבבה', 'זה על הפנים', 'כמו חבורת חננות'. שאילת ביטויים משפת המקור בכתיב עברי - 'הפרצוף הקריפי שלו', 'או מיי גוד, התקבלתי! יאיי!!!', 'לב יו טו' ואפילו בכתיב אנגלי 'OMG' - מתמיהה; אלה ביטויים נורמטיביים וצפויים בפי דוברי האנגלית שבמקור, ואם הועברו כמות שהם לנוסח העברי יש בהם העצמה שאיננה במקור. לצד נוכחותה המסיבית של לשון הדיבור מופיעים לא מעט ביטויים מן העברית הגבוהה שאינם טבעיים לדוברים ילדים, כמו 'השתעשעתי ברעיון', 'סמויים מן העין', 'נימה זעירה של אכזבה', 'רתחו מזעם' או 'כל הטוב שהם הרעיפו עליי', שנוכחותם מפחיתה מאמינותו של השיח הילדי.
ספרים מאותו מדף:
מה שקרה לברנבי ברוקט, מאת ג'ון בוין
ילדת כוכבים, מאת ג'רי ספינלי
ממלכת טרביתיה, מאת קתרין פטרסון
שמריהו, או הילד מקופסת השימורים, מאת כריסטינה נסטלינגר
אוגי ואני מתאים לבני תשע ומעלה.
נירה לוין