אני מייקי
כתבה: גליה עוז
איורים: רות גוִילי
זמורה-ביתן מוציאים לאור 2016
119 עמוד, מנוקד
'אני מתעצבן לפעמים, ואז אני עושה שטויות, ואנשים אומרים שאני לא שולט בעצמי, שאני נזק, שאני אסון, והסגנית מנהלת אמרה ליועצת, 'ילד קשה אבל איזה מסכן, רואים בעיניים שלו'. [...] יש לי רעש בתוך הראש, אבל אני שומע דברים. חוץ מזה אני זוכר את כל החלומות שלי ואני אוהב לטפס למקומות גבוהים, אבל אלה לא דברים טובים, להפך, זה ממש רע. לא כדאי להיות כמוני. [...] הרבה פעמים בבוקר אני בסדר, אבל אחרי הצהריים הכול מתחיל להתפרק [...] יש ילדים שלא מסכימים לשבת לידי בכיתה, חושבים שאני אתחיל להשתולל, חושבים שיידבקו ממני כי אני מטומטם ואלים...'
מייקי, גיבור ספרה החדש של גליה עוז, הוא תלמיד בכיתה ד. הפרק הראשון בספר מציג בסגנון ישיר, חושפני, כמעט בוטה, את דמותו של ילד שהשירות הפסיכולוגי החינוכי-ייעוצי היה אולי משייך לו הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות וקשיים בוויסות. בתפיסתו את עצמו משתקפת תדמיתו בעיני הסביבה; אימפולסיבי, אסוציאטיבי, נוטה לאלימות, לשקרים ולמצבי רוח משתנים, נגרר אחר גירויים מזדמנים בלא שיקול דעת, דחוי חברתית אבל מתנגח שוב ושוב עם ילדים ועם מבוגרים וזוכה למנה גדושה ולסוגים שונים של תשומת לב - לאו דווקא חיובית. גם האווירה במשפחתו רחוקה מלהיות תומכת; מהמעט שהוא מפרט אפשר להסיק לא מעט על המתח וחוסר האמון המאפיינים את הקשר בינו לבין אביו ועל דמותה הדהויה של אמו. מייקי מספר את סיפורו בגוף ראשון; הכותבת העניקה לדמות שבראה יכולת ביטוי ורבאלית יוצאת דופן עד כדי כך שהיא פוגעת באמינותו של המספר.
נקודת האור היחידה כמעט בחייו של מייקי היא החברות המתפתחת ומתייצבת שלו עם קשת, ילדה שהכיר בפעילות של הצופים ונשבה בקסמה. גם היא - נבונה, ידענית, אינדיבידואליסטית - ילדה יוצאת דופן. קשת מזמינה את מייקי להיכנס לעולמה על אף התנהגותו הפוגענית כלפיה ומשקפת לו בישירות את המציאות: 'קשת רוצה שאני אעוף, שאיעלם לה מהעיניים. התקרבתי אליה בשקט, באתי מאחוריה כדי שהיא לא תשמע אותי. לא חשבתי כמה אני גרוע, לא חשבתי שמה יקרה אחרי שאני אעשה את מה שאני אעשה. אפילו לא ידעתי מה אני הולך לעשות. ואז צעקתי 'בה!' וקשת נבהלה, היא צעקה ונפלה. [...] 'עכשיו אני מבינה למה כולם שונאים אותך,' אמרה קשת.'
ספרות הילדים מלאה שובבים פורעי חוק, החל בזדוניים ממש כמו שטרובלפטר הוותיק (בתרגומים לעברית יפתח המלוכלך או יהושע הפרוע) מאת היינריך הופמן (1844) ומקס ומוריץ מאת וילהלם בוש (1865), והמשך בחינניים יותר כמו תום סויר של מרק טוויין (1876), ג'ורג'י של מטה ויקטוריה פולר ויקטור (1880), אמיל של אסטריד לינדגרן (1963), הנרי הנורא של פרנצ'סקה סימון (1994) ורבים אחרים, טיפוסים יצירתיים, נחושים, נועזים, חלקם גם שובי לב, הפועלים על הרצף שבין תום לנכלוליות ומשעשעים בתעלוליהם את קוראים הצעירים. מייקי אינו כזה. המונולוג הוידויי שלו אינו משעשע ועד סוף הסיפור הוא נותר ילד בודד, חרד ומתוסכל. המבוגרים, הנחלקים לחומלים, לכועסים ולמתעלמים, מצפים שישמיע הבטחות שישתפר, אבל מייקי אינו מתפתה לעשות זאת. איש מהקרובים אליו אינו מצליח לגעת בו.
הסיפור לכל אורכו מעורר אמפתיה למספֵּר ולהכרזה המתריסה המשתמעת משם הספר, אבל בעיקר משרה תחושה קשה של מועקה, של חוסר אונים ושל תסכול; אלה התחושות המלוות את מייקי בחייו.
גליה עוז (1964) היא סופרת הכותבת לקוראים צעירים ובמאית של סרטים דוקומנטריים. סדרת ספריה על הכלבה שקשוקה שהפכו לרבי מכר ותורגמו לצרפתית ולספרדית זיכתה את עוז בפרס ראש הממשלה לספרות.
אני מייקי מתאים בתוכנו לקוראים בני שמונה עד עשר, אך עיצובו פונה לצעירים יותר. הספר יעניין גם מחנכים ומטפלים העשויים להשתמש בו ככלי טיפולי.
נירה לוין
איורים: רות גוִילי
זמורה-ביתן מוציאים לאור 2016
119 עמוד, מנוקד
'אני מתעצבן לפעמים, ואז אני עושה שטויות, ואנשים אומרים שאני לא שולט בעצמי, שאני נזק, שאני אסון, והסגנית מנהלת אמרה ליועצת, 'ילד קשה אבל איזה מסכן, רואים בעיניים שלו'. [...] יש לי רעש בתוך הראש, אבל אני שומע דברים. חוץ מזה אני זוכר את כל החלומות שלי ואני אוהב לטפס למקומות גבוהים, אבל אלה לא דברים טובים, להפך, זה ממש רע. לא כדאי להיות כמוני. [...] הרבה פעמים בבוקר אני בסדר, אבל אחרי הצהריים הכול מתחיל להתפרק [...] יש ילדים שלא מסכימים לשבת לידי בכיתה, חושבים שאני אתחיל להשתולל, חושבים שיידבקו ממני כי אני מטומטם ואלים...'
מייקי, גיבור ספרה החדש של גליה עוז, הוא תלמיד בכיתה ד. הפרק הראשון בספר מציג בסגנון ישיר, חושפני, כמעט בוטה, את דמותו של ילד שהשירות הפסיכולוגי החינוכי-ייעוצי היה אולי משייך לו הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות וקשיים בוויסות. בתפיסתו את עצמו משתקפת תדמיתו בעיני הסביבה; אימפולסיבי, אסוציאטיבי, נוטה לאלימות, לשקרים ולמצבי רוח משתנים, נגרר אחר גירויים מזדמנים בלא שיקול דעת, דחוי חברתית אבל מתנגח שוב ושוב עם ילדים ועם מבוגרים וזוכה למנה גדושה ולסוגים שונים של תשומת לב - לאו דווקא חיובית. גם האווירה במשפחתו רחוקה מלהיות תומכת; מהמעט שהוא מפרט אפשר להסיק לא מעט על המתח וחוסר האמון המאפיינים את הקשר בינו לבין אביו ועל דמותה הדהויה של אמו. מייקי מספר את סיפורו בגוף ראשון; הכותבת העניקה לדמות שבראה יכולת ביטוי ורבאלית יוצאת דופן עד כדי כך שהיא פוגעת באמינותו של המספר.
נקודת האור היחידה כמעט בחייו של מייקי היא החברות המתפתחת ומתייצבת שלו עם קשת, ילדה שהכיר בפעילות של הצופים ונשבה בקסמה. גם היא - נבונה, ידענית, אינדיבידואליסטית - ילדה יוצאת דופן. קשת מזמינה את מייקי להיכנס לעולמה על אף התנהגותו הפוגענית כלפיה ומשקפת לו בישירות את המציאות: 'קשת רוצה שאני אעוף, שאיעלם לה מהעיניים. התקרבתי אליה בשקט, באתי מאחוריה כדי שהיא לא תשמע אותי. לא חשבתי כמה אני גרוע, לא חשבתי שמה יקרה אחרי שאני אעשה את מה שאני אעשה. אפילו לא ידעתי מה אני הולך לעשות. ואז צעקתי 'בה!' וקשת נבהלה, היא צעקה ונפלה. [...] 'עכשיו אני מבינה למה כולם שונאים אותך,' אמרה קשת.'
ספרות הילדים מלאה שובבים פורעי חוק, החל בזדוניים ממש כמו שטרובלפטר הוותיק (בתרגומים לעברית יפתח המלוכלך או יהושע הפרוע) מאת היינריך הופמן (1844) ומקס ומוריץ מאת וילהלם בוש (1865), והמשך בחינניים יותר כמו תום סויר של מרק טוויין (1876), ג'ורג'י של מטה ויקטוריה פולר ויקטור (1880), אמיל של אסטריד לינדגרן (1963), הנרי הנורא של פרנצ'סקה סימון (1994) ורבים אחרים, טיפוסים יצירתיים, נחושים, נועזים, חלקם גם שובי לב, הפועלים על הרצף שבין תום לנכלוליות ומשעשעים בתעלוליהם את קוראים הצעירים. מייקי אינו כזה. המונולוג הוידויי שלו אינו משעשע ועד סוף הסיפור הוא נותר ילד בודד, חרד ומתוסכל. המבוגרים, הנחלקים לחומלים, לכועסים ולמתעלמים, מצפים שישמיע הבטחות שישתפר, אבל מייקי אינו מתפתה לעשות זאת. איש מהקרובים אליו אינו מצליח לגעת בו.
הסיפור לכל אורכו מעורר אמפתיה למספֵּר ולהכרזה המתריסה המשתמעת משם הספר, אבל בעיקר משרה תחושה קשה של מועקה, של חוסר אונים ושל תסכול; אלה התחושות המלוות את מייקי בחייו.
גליה עוז (1964) היא סופרת הכותבת לקוראים צעירים ובמאית של סרטים דוקומנטריים. סדרת ספריה על הכלבה שקשוקה שהפכו לרבי מכר ותורגמו לצרפתית ולספרדית זיכתה את עוז בפרס ראש הממשלה לספרות.
אני מייקי מתאים בתוכנו לקוראים בני שמונה עד עשר, אך עיצובו פונה לצעירים יותר. הספר יעניין גם מחנכים ומטפלים העשויים להשתמש בו ככלי טיפולי.
נירה לוין