אגדת אסטריד - סיפורה של אסטריד לינדגרן
כתבה: שהם סמיט
איורים: סשה נאומוב
צלטנר ספרים 2015, בסדרה 'בימת הסופרים'
149 עמוד, מנוקד
'אסטריד נולדה בבית אדום. נכון שזה ממש נחמד להיוולד בבית אדום? כעת, תארו לעצמכם שמסביב לבית האדום נטועים עצי תפוחים. נפלא, הלא כן? מצד שני, אם אתם שבדים, אולי לא תתרגשו מכך - בשבדיה, בתים אדומים שעצי תפוחים נטועים סביבם, נפוצים כמו תפוחי אדמה. מישהו מתרגש מתפוחי אדמה?'
כך מתחילה שֹהם סמיט את סיפור חייה של אסטריד לִינְדְגְרֶן, הסופרת השבדית שהיא אחת מהסופרים החשובים והמוכרים בהיסטוריה הקצרה למדי של ספרות הילדים. ראוי לומר זאת מיד - סמיט מציבה כאן דגם; כך ראוי לכתוב ביוגרפיה לקוראים צעירים.
סמיט כותבת כשם שמספרים סיפור בקול; האינטונציה הדיבורית מרחפת מעל המילים הכתובות,
למשל -
'סליחה, חמודים, מה אתם מחפשים?'
אוף! שוב קריסטין תפסה אותם. לקרסיטין יש אוזני קסם. היא שומעת אותם, והיא לא מרשה להיכנס לחדר - לא כשאדית איננה.
'בואו שוב בערב. אדית תספר לכם את הסיפור על הענק בִּים-בָּם והפיה וִירְבּוֹנְדָה, ואני אכין פנקייקים.'
'יש!'
שֹהם סמיט מספרת את העובדות במשפטים קצרים, פשוטים ו'מעוגלי קצוות', המתחשבים בגיל הקוראים ובקושי של ילדים להבין את הזמן החולף. היא נשמרת מדרמטיות ומנכיחה את הגיבורה שלה גם במידע שהיא מוסרת על התקופה: 'סבא ממתין ליום שתסתיים המלחמה. המלחמה הייתה קשה וארוכה. היא נמשכה ארבע שנים. בארבע השנים האלה: סבא הזדקן. גוּנָר, אינגריד וסְטִינָה גדלו. אינְגְרִיד אף היא גדלה, ולמדה לדבר וללכת. מיליוני אנשים נהרגו. בוקר אחד בישר הרדיו: המלחמה נסתיימה! נחתם הסכם שביתת נשק. התאריך הוא 11.11.1918. השעה 11 בבוקר. ובעוד שלושה ימים אסטריד תהיה בת 11. שיהיה במזל טוב!').
סמיט מסבירה באופן גלוי ואמין מה שאחרים אולי יעדיפו שלא להזכיר - 'גם בעיר הגדולה ודאי יימצאו אנשים שלדעתם לא להתחתן ולגדל ילד לבד זו בושה וחרפה ושערורייה, אבל יהיו גם אחרים שיקבלו אותה ויבינו ללבה. בעיר הגדולה לא כולם כמו כולם. אסטריד אהבה אנשים, אך היא מעולם לא שאפה להיות כמו כולם' - ומציגה השקפות שהנחו את לינדגרן והשתקפו גם בסיפוריה לינדגרן: 'אסטריד תמיד אמרה שיש לומר לילדים את האמת, גם כשהיא קשה, והאמת היא שבחיים, בכל חיים, יש זמנים שמחים וזמנים עצובים'.
סיפור עובדות חייה של אסטריד לינדגרן מאורגן בשבעה פרקים: 'התחלה', 'קטנה', 'גדולה' (אחרי סיום לימודיה בתיכון), 'יותר גדולה', 'עוד יותר גדולה', כשהפרק 'הכי גדולה' שהוא הארוך ביותר עוסק בשנים שבהן הקריירה הספרותית של לינדגרן הייתה בשיאה. הפרק מספר בין היתר על כתיבת ספרי המופת מיו, מיו שלי (שראה אור תשע שנים אחרי מלחמת העולם השנייה ועליו קיבלה פרס מיוחד מממשלת גרמניה), ילד ושמו אמיל, קרלסון המעופף, רסמוס והנודד ו-מדיקן, על האומץ לעסוק מקרוב במוות בספר האחים לב-ארי ('גם כתיבה, לעתים, היא קפיצה מצוּק. האחים לב-ארי הוא קפיצה מצוּק') ועל השאלות הערכיות בספר רוניה בת השודד. הפרק 'הזמן האחרון' מתאר את ימי זקנתה של לינדגרן.
לאורך הספר סמיט מוסיפה פכים קטנים; למשל, ההערה שצירפה לינדגרן לסיפור על בילבי ('הילדה המשונה הזאת, בילבי, ילדה שאיננה הולכת לבית הספר, שמשליכה שוטרים על הגג, שחופפת את ראשה בביצים ומשקרת להנאתה') כששלחה את הסיפור להוצאה לאור; 'בתקווה שלא תזעיקו את המועצה לשלום הילד'. שזורים בספר מכתבים ופניות שקיבלה הסופרת השבדית ומה שענתה בהומור ובשנינות, השמות שקיבלה בילבי בשפות שונות, מידע על המאיירת שקיבעה את בילבי בזיכרונם של דורות הקוראים הראשונים, אזכור לסדרת הספרים המצולמים על ילדי העולם (נוריקו-סאן הילדה מיפן, סיאה הילדה מאפריקה ואחרים) שיצרו לינדגרן הצלמת היהודייה אנה ריבקין בריק, מידע על הפרסים שקיבלה ועל עיבוד הספרים לקולנוע - והכול בשפה בהירה, מתונה, עניינית, אוהדת, לעתים מחויכת ולעתים רצינית או מהורהרת, תמיד באותו קול מספֵּר מרתק, שניכרת בו החיבה שיש לכותבת שהם סמיט לכותבת אסטריד לינדגרן. 'אנשים רבים משוכנעים שספרות הילדים וספרות המבוגרים הן שתי ממלכות שונות, ממש כשם שהדמיון והמציאות הם שתי ממלכות שונות. היא אינה חושבת כך. והרי גם המציאות והדמיון מתערבבים לפעמים. ובכל זאת, כששואלים אותה: למי את כותבת? היא עונה: לילדה שהייתי'. הספר מציג גם את דרכה של לינדגרן להשפיע על המציאות ולשנותה; שנה בדיוק אחרי שהתעקשה לנאום על אלימות כלפי ילדים בטקס שבו הוענק לה פרס, חוקקה ממשלת שבדיה חוק האוסר על אלימות נגד ילדים.
באחרית דבר, שֹהם סמיט מספרת בין היתר על תחילת ההיכרות שלה עם אסטריד לינדגרן בילדותה, על משמעות הקריאה בכלל ובספריה של לינדגרן בפרט ועל תהליך איסוף המידע והכתיבה. היא מוסיפה מה שהתברר לה בבגרותה: 'גיליתי מחדש את אסטריד לינדגרן, והפעם - כיוצרת מחוננת ומגוונת המעוררת בקורא מנעד רגשות רחב, וכן כבעלת מצפון חברתי-פוליטי מפותח. פן זה, שהחמצתיו לחלוטין כילדה, מצוי כמעט בכל טקסט שהוציאה מתחת ידה'.
למאייר סשה נאומוב חלק משמעותי ברושם שהספר משאיר על קוראיו. איוריו המסקרנים היפים להפליא מציעים פרשנות, מציגים את הטקסט מנקודת מבט מעוררת מחשבה, חלקם פונים למציאות סוריאליסטית ואחרים מאירים בהומור את המשמעות המילולית של ביטויים מטפוריים.
דומה שאחד המשפטים שיהדהדו בזיכרונם של הקוראים המבוגרים (שהספר ראוי בהחלט לתשומת לבם) הוא 'עכשיו היא משוכנעת: הכתיבה היא אווז הבר שלה'.
שהם סמיט (נולדה ב- 1966 בירושלים) היא סופרת ישראלית הכותבת לגדולים ולקטנים, מתרגמת ומבקרת ספרות. בין ספריה לילדים ולנוער - מי שתה לי, גומבוץ' וקרצ'יבצ'י, שישה גיבורים גדולים, מפלצות מן המיתולוגיה היוונית, ילד עיר, האגדות שלנו - אוצר האגדה העברית לילדים, סיפור אחרי השינה, יקינתון. חיה עם משפחתה בתל אביב.
אגדת אַסְטְרִיד - סיפורה של אסטריד לינדגרן מתאים לצעירים בני שבע ומעלה ולמבוגרים חובבי ביוגרפיות, ספרות ילדים וספרות בכלל.
נירה לוין
איורים: סשה נאומוב
צלטנר ספרים 2015, בסדרה 'בימת הסופרים'
149 עמוד, מנוקד
'אסטריד נולדה בבית אדום. נכון שזה ממש נחמד להיוולד בבית אדום? כעת, תארו לעצמכם שמסביב לבית האדום נטועים עצי תפוחים. נפלא, הלא כן? מצד שני, אם אתם שבדים, אולי לא תתרגשו מכך - בשבדיה, בתים אדומים שעצי תפוחים נטועים סביבם, נפוצים כמו תפוחי אדמה. מישהו מתרגש מתפוחי אדמה?'
כך מתחילה שֹהם סמיט את סיפור חייה של אסטריד לִינְדְגְרֶן, הסופרת השבדית שהיא אחת מהסופרים החשובים והמוכרים בהיסטוריה הקצרה למדי של ספרות הילדים. ראוי לומר זאת מיד - סמיט מציבה כאן דגם; כך ראוי לכתוב ביוגרפיה לקוראים צעירים.
סמיט כותבת כשם שמספרים סיפור בקול; האינטונציה הדיבורית מרחפת מעל המילים הכתובות,
למשל -
'סליחה, חמודים, מה אתם מחפשים?'
אוף! שוב קריסטין תפסה אותם. לקרסיטין יש אוזני קסם. היא שומעת אותם, והיא לא מרשה להיכנס לחדר - לא כשאדית איננה.
'בואו שוב בערב. אדית תספר לכם את הסיפור על הענק בִּים-בָּם והפיה וִירְבּוֹנְדָה, ואני אכין פנקייקים.'
'יש!'
שֹהם סמיט מספרת את העובדות במשפטים קצרים, פשוטים ו'מעוגלי קצוות', המתחשבים בגיל הקוראים ובקושי של ילדים להבין את הזמן החולף. היא נשמרת מדרמטיות ומנכיחה את הגיבורה שלה גם במידע שהיא מוסרת על התקופה: 'סבא ממתין ליום שתסתיים המלחמה. המלחמה הייתה קשה וארוכה. היא נמשכה ארבע שנים. בארבע השנים האלה: סבא הזדקן. גוּנָר, אינגריד וסְטִינָה גדלו. אינְגְרִיד אף היא גדלה, ולמדה לדבר וללכת. מיליוני אנשים נהרגו. בוקר אחד בישר הרדיו: המלחמה נסתיימה! נחתם הסכם שביתת נשק. התאריך הוא 11.11.1918. השעה 11 בבוקר. ובעוד שלושה ימים אסטריד תהיה בת 11. שיהיה במזל טוב!').
סמיט מסבירה באופן גלוי ואמין מה שאחרים אולי יעדיפו שלא להזכיר - 'גם בעיר הגדולה ודאי יימצאו אנשים שלדעתם לא להתחתן ולגדל ילד לבד זו בושה וחרפה ושערורייה, אבל יהיו גם אחרים שיקבלו אותה ויבינו ללבה. בעיר הגדולה לא כולם כמו כולם. אסטריד אהבה אנשים, אך היא מעולם לא שאפה להיות כמו כולם' - ומציגה השקפות שהנחו את לינדגרן והשתקפו גם בסיפוריה לינדגרן: 'אסטריד תמיד אמרה שיש לומר לילדים את האמת, גם כשהיא קשה, והאמת היא שבחיים, בכל חיים, יש זמנים שמחים וזמנים עצובים'.
סיפור עובדות חייה של אסטריד לינדגרן מאורגן בשבעה פרקים: 'התחלה', 'קטנה', 'גדולה' (אחרי סיום לימודיה בתיכון), 'יותר גדולה', 'עוד יותר גדולה', כשהפרק 'הכי גדולה' שהוא הארוך ביותר עוסק בשנים שבהן הקריירה הספרותית של לינדגרן הייתה בשיאה. הפרק מספר בין היתר על כתיבת ספרי המופת מיו, מיו שלי (שראה אור תשע שנים אחרי מלחמת העולם השנייה ועליו קיבלה פרס מיוחד מממשלת גרמניה), ילד ושמו אמיל, קרלסון המעופף, רסמוס והנודד ו-מדיקן, על האומץ לעסוק מקרוב במוות בספר האחים לב-ארי ('גם כתיבה, לעתים, היא קפיצה מצוּק. האחים לב-ארי הוא קפיצה מצוּק') ועל השאלות הערכיות בספר רוניה בת השודד. הפרק 'הזמן האחרון' מתאר את ימי זקנתה של לינדגרן.
לאורך הספר סמיט מוסיפה פכים קטנים; למשל, ההערה שצירפה לינדגרן לסיפור על בילבי ('הילדה המשונה הזאת, בילבי, ילדה שאיננה הולכת לבית הספר, שמשליכה שוטרים על הגג, שחופפת את ראשה בביצים ומשקרת להנאתה') כששלחה את הסיפור להוצאה לאור; 'בתקווה שלא תזעיקו את המועצה לשלום הילד'. שזורים בספר מכתבים ופניות שקיבלה הסופרת השבדית ומה שענתה בהומור ובשנינות, השמות שקיבלה בילבי בשפות שונות, מידע על המאיירת שקיבעה את בילבי בזיכרונם של דורות הקוראים הראשונים, אזכור לסדרת הספרים המצולמים על ילדי העולם (נוריקו-סאן הילדה מיפן, סיאה הילדה מאפריקה ואחרים) שיצרו לינדגרן הצלמת היהודייה אנה ריבקין בריק, מידע על הפרסים שקיבלה ועל עיבוד הספרים לקולנוע - והכול בשפה בהירה, מתונה, עניינית, אוהדת, לעתים מחויכת ולעתים רצינית או מהורהרת, תמיד באותו קול מספֵּר מרתק, שניכרת בו החיבה שיש לכותבת שהם סמיט לכותבת אסטריד לינדגרן. 'אנשים רבים משוכנעים שספרות הילדים וספרות המבוגרים הן שתי ממלכות שונות, ממש כשם שהדמיון והמציאות הם שתי ממלכות שונות. היא אינה חושבת כך. והרי גם המציאות והדמיון מתערבבים לפעמים. ובכל זאת, כששואלים אותה: למי את כותבת? היא עונה: לילדה שהייתי'. הספר מציג גם את דרכה של לינדגרן להשפיע על המציאות ולשנותה; שנה בדיוק אחרי שהתעקשה לנאום על אלימות כלפי ילדים בטקס שבו הוענק לה פרס, חוקקה ממשלת שבדיה חוק האוסר על אלימות נגד ילדים.
באחרית דבר, שֹהם סמיט מספרת בין היתר על תחילת ההיכרות שלה עם אסטריד לינדגרן בילדותה, על משמעות הקריאה בכלל ובספריה של לינדגרן בפרט ועל תהליך איסוף המידע והכתיבה. היא מוסיפה מה שהתברר לה בבגרותה: 'גיליתי מחדש את אסטריד לינדגרן, והפעם - כיוצרת מחוננת ומגוונת המעוררת בקורא מנעד רגשות רחב, וכן כבעלת מצפון חברתי-פוליטי מפותח. פן זה, שהחמצתיו לחלוטין כילדה, מצוי כמעט בכל טקסט שהוציאה מתחת ידה'.
למאייר סשה נאומוב חלק משמעותי ברושם שהספר משאיר על קוראיו. איוריו המסקרנים היפים להפליא מציעים פרשנות, מציגים את הטקסט מנקודת מבט מעוררת מחשבה, חלקם פונים למציאות סוריאליסטית ואחרים מאירים בהומור את המשמעות המילולית של ביטויים מטפוריים.
דומה שאחד המשפטים שיהדהדו בזיכרונם של הקוראים המבוגרים (שהספר ראוי בהחלט לתשומת לבם) הוא 'עכשיו היא משוכנעת: הכתיבה היא אווז הבר שלה'.
שהם סמיט (נולדה ב- 1966 בירושלים) היא סופרת ישראלית הכותבת לגדולים ולקטנים, מתרגמת ומבקרת ספרות. בין ספריה לילדים ולנוער - מי שתה לי, גומבוץ' וקרצ'יבצ'י, שישה גיבורים גדולים, מפלצות מן המיתולוגיה היוונית, ילד עיר, האגדות שלנו - אוצר האגדה העברית לילדים, סיפור אחרי השינה, יקינתון. חיה עם משפחתה בתל אביב.
אגדת אַסְטְרִיד - סיפורה של אסטריד לינדגרן מתאים לצעירים בני שבע ומעלה ולמבוגרים חובבי ביוגרפיות, ספרות ילדים וספרות בכלל.
נירה לוין