אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk
א 
ב 
ג 
ד 
ה 
ו 
ז 
ח 
ט 
י 
כ 
ל 
מ 
נ 
ס 
ע 
פ 
צ 
ק 
ר 
ש 
ת 
 

תעלומת העיניים השחורות - כחולות

כתב: אלכס פז-גולדמן
אייר: מישל קישקה
כנרת זמורה-ביתן 2014
263 עמוד, לא מנוקד

' 'אז אני תימני.' ספק שאלתי, ספק קבעתי.
'אתה הבן שלנו,' השיב לי בחדות ובנחרצות.
'ולמה לא סיפרתם לי כל השנים שאני מאומץ?' לא ויתרתי.
[...]
בחדר הגדול נותרנו רק הורי ואני. הנחתי את ראשי בין ידיי והסתכלתי בתמונות הצבעוניות שלנו, שהיו מתחת לזכוכית הכבדה שעל השולחן. מדי פעם הסטתי את מבטי והסתכלתי בחטף בשני הזרים שישבו דוממים לידי. שני האנשים שרימו אותי לאורך עשר השנים האחרונות. שקראתי להם אבא ואמא והאמנתי שהם אכן הולידו אותי'.

צבי, תלמיד כיתה ח, עלה מארצות הברית עם הוריו לאחר סדרה של אירועים מדאיגים: קבצן התנפל על אביו ברחוב, חבט בו וצעק 'אני אותך לא לשכוח!', ואחר כך נשרף בית החרושת של האב. על אף מחאתו של צבי החליטו ההורים לעזוב את החיים הנוחים באמריקה ולעלות ארצה, ומקץ חודש התמקמה המשפחה הקטנה בתל אביב. רק שבועות ספורים חלפו עד המעבר הבא, לדירה קטנה ברמת גן. צבי שצותת לשיחות הוריו הבין שדבר מה מטריד אותם, אך לא קיבל תשובות על שאלותיו.
לאחר תחילת שנת הלימודים כבר היו לעולה החדש שני חברים: מוטי שפגש בקייטנה לילדי עולים, ואורית שהייתה שכנתו לשולחן בבית הספר. אורית שיתפה את צבי בפרטי האסון ששינה את חיי משפחתה; שש עשרה שנה לפני כן נעלם אחיה התינוק בזמן אשפוז בבית חולים. הוריה מאמינים שהילד נחטף, אך איש אינו יודע לומר מה עלה בגורלו.
העלילה מתפתחת סביב שני צירים מקבילים; האחד נוגע לזהותו של צבי, שמאז הגיע ארצה שומע שוב ושוב הערות על מראהו ('אז איך יצאת כזה כושי?'), קולט את המבטים שנועצת בו העוזרת התימנייה שעובדת בביתם וחושד שהוריו מסתירים ממנו מידע על מוצאו. הציר השני נוגע לגורל אחיה של אורית. שלושת החברים מחליטים לגלות מי אחראי להיעלמותו ולאן התגלגל. הם יוצאים למבצע מתוכנן היטב, נקלעים לסכנת חיים ומצליחים לאסוף מסמכים ועדויות החושפים מערכת שלמה של חטיפת ילדים והעברתם למשפחות מאמצות בארץ ובחו'ל.
חלק מהסודות האישיים מתבררים, אולם שאלות רבות, הן כאלה הקשורות לצבי והן כאלה הקשורות לאחיה של אורית - נשארות פתוחות. 

אלכס פז-גולדמן
בחר לכתוב על נושא מורכב, רגיש מאוד, הידוע בשם 'פרשת ילדי תימן'. רבים מקרבנות הפרשה הזו אינם יודעים דבר על משפחותיהם הביולוגיות ואחרים נושאים אתם כאב על אובדן בן משפחה ותחושה קשה של עוולה וחוסר צדק. הקוראים המתחילים לקרוא את הספר אינם יודעים שמדובר בפרשה מן ההיסטוריה של ישראל הצעירה, והסיפור נקרא כסיפור הרפתקאות. רק לאחר שפז-גולדמן מספר סיפור קשה, מטלטל, ובנקודות מסוימות אבסורדי, הוא מביא בעמוד האחרון של הספר את עיקרי הפרשה וחותם במילים 'לא נמצאו הוכחות לכך שמדובר בפעילות יזומה של הממשלה. גורלם של 65 ילדים לא ידוע עד עצם היום הזה'. הסיפא יוצר אשליה שהספר מתאר אמת היסטורית. אמנם בעמוד הקרדיטים בתחילת הספר נאמר במפורש כי 'עלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, [...] מקרי בהחלט', אבל ילדים אינם קוראים קרדיטים וגם לא אחרית דבר. פנייה ישירה אל הקוראים בתחילת הספר עשויה הייתה למנוע את הצרימה הזו. 

פז-גולדמן
יודע לספר סיפור, וכבר הראה את יכולתו בספרו הקודם; אבל ה'תפירה' של פרטים וחלקי עלילה מעוררת אי-נוחות: למשל, הסיפור נפתח בתיאור תקיפת האב בידי קבצן בסנטה מוניקה, סיפור החוזר ומהדהד לאורך העלילה. אבל גם בסוף הסיפור לא ברור מה באמת הקשר בין הקבצן הזקן מהעמוד הראשון לכל מה שקרה אחר כך; צבי מחפש תצלומים מימי ילדותו ומתפלא - 'לאן נעלמו התמונות עד גיל שלוש?' לא מתקבל על הדעת שנער בן 13 לא ידע עד אז שאין לו תצלומים משלוש שנותיו הראשונות; צבי מזכיר שאמו מורה לנגינה ואומר 'אמא אמרה שאני חייב לשמור על האצבעות שלי לפסנתר' (180), אבל אין בטקסט שום ביטוי לעיסוק הרציני שלו במוזיקה; הדוד פישל היה מנהל מחסן 'במתחם של משרד הבריאות בנחלת יצחק', אך בסוף הסיפור מתואר מעמד שבו פקידת הסעד נותנת דין וחשבון למנהל המחסן ומתנצלת בפניו על חלקה בחטיפה ובהעברת הילדים לאימוץ. גם קוראים צעירים יחושו שהתיאור מופרך; הילדים מטמינים במשרדי בית החולים מכשיר הקלטה. מכשירי הקלטה בשנות השישים לא פעלו שעות ארוכות, בעיקר כשלא הוחלפו בהם קלטות; המספר מזכיר את מבחן הסקר שנערך באותן שנים לתלמידי כיתות ח ומזכיר את הציון שקיבל בחיבור; אבל במבחני הסקר לא נמסרו ציונים, מלבד 'עובר' או 'לא עובר'; המספֵּר מתאר מורה מחליפה שבנימוק הקלוש 'אני לא אמשיך בחומר הרגיל, כי אני לא יודעת לאן הגעתם' עוברת לסוגיות בתורשה ובדומיננטיות, חומר הנלמד בכיתה ט. מטרת הפיתול בעלילה שקופה - צבי והקוראים מסיקים שאלה שמגדלים אותו אינם הוריו הביולוגיים. 

הכותב, בלהיטותו לתאר בנאמנות את זמן הסיפור (כנראה תקופת ילדותו שלו), מכביר פרטים שאולי הם משמעותיים עבור מבוגרים בני גילו - אבל בוודאי לא יהדהדו בזיכרונם של קוראים צעירים, ולא יצליחו לשחזר בתודעתם את חוויותיה של אותה תקופה רחוקה. חלקם כלל אינם מובנים לקוראים צעירים, ורבים מהם פשוט מיותרים. למשל: 'האזנתי ללא הפסק לאלביס פרסלי, ששר כאילו במיוחד בשבילי על רוק בבית הסוהר בקולי קולות' (13); 'על כל שטר הופיעו הכיתוב 'לירה ישראלית אחת' וציור של דייג מזוקן' (17); 'בנצי סיפר שהוא תולש את התמונות מ'העולם הזה'.' (24); 'יש לי פה תנ'ך של קאסוטו וגם של גורדון' (85); הוצאתי בקבוק שעליו הייתה תווית 'מיץ פז' ומזגתי מיץ זהוב ומתקתק לשתי כוסות' (99); 'דפי האלבום היו שחורים, והתמונות היו מסודרות בתוך מדבקות שקופות פינתיות' (102); 'נדחקנו בין האנשים שעלו לאוטובוס והתיישבנו במושבים שמעל לגלגל' (223); ושיא השיאים - 'לא רחוק מאתנו היה טלפון ציבורי. נכנסנו לתא ואז גיליתי שאין לי אסימון. [...] בפעם הראשונה הגענו למספרה של ז'קלין, בפעם השנייה ענה לנו רופא זקן בשם ד'ר אייזן מחלות פנימיות, ורק בפעם השלישית ...(170).
הכותב מזכיר שמות שהיו מוכרים לכל ישראלי לפני חמישים שנה, כמו 'מכונית סימקה' (18); 'ככה אני דומה למוטל'ה שפיגלר, וגם השם שלנו דומה' (63), אך מבחינת הקוראים הצעירים הם חסרי משמעות בכל הנוגע לציון זמן הסיפור. כך גם המונחים ששימשו בשפת הדיבור לפני עשרות שנים, כמו 'אתם לבוא בפרייבט שלנו' (34); 'זה רק השַמָש שמצלצל לתחילת השיעור' (52); 'אחרי זה הייתה שבת ולא הייתה תחבורה' (126); 'גלנטריה' (157); 'אבל הוא כבר היה על טורים גבוהים (200) - מילים שכבר מזמן יצאו משימוש, לפחות בעברית המדוברת בפי צעירים.
במקומות אחדים הטקסטים שהכותב שם בפי הילדים, גיבוריו, אינם אמינים: ילדי שנות החמישים, גם אלה שחיו בשכונת עמידר ברמת גן, לא היו אומרים 'תודה, אבל אנחנו לא רוצים להטריח' (34). המילה 'מחשב' לא הייתה אז שכיחה בפי ילדים, והמשפט 'את יודעת, צו גיוס מוציא מחשב, ומחשבים טועים' (168) קרוב לוודאי שלא היה נאמר. וגם, נער בן שלוש עשרה לא היה אומר אז 'תחושת הדז'ה-וו שהציפה אותי' (224), וגם לא 'בשבוע הבא מטלת החיבור' (69). 

אין ספק, ספרו של אלכס פז-גולדמן היה ראוי לעריכה טובה  וקפדנית יותר. 

תעלומת העיניים השחורות-כחולות מתאים לבני עשר עד שלוש עשרה. 

נירה לוין