אחד משלנו
מאת: ימימה טשרנוביץ-אבידר
איורים: נחום גוטמן
כנרת, זמורה-ביתן - מוציאים לאור 2014
189 עמוד, מנוקד
'לכם, לגדולים, יש זמן. והן שנה תחלוף ועוד שנה והוא כבר לא יהיה ילד, ומתי ישחק? ומתי ישמח? [...] אם אנו, ילדי מושב גדול כזה, איננו יכולים לעזור לילד אחד שבא אלינו, מה הם כל הדיבורים על עזרה לילדי הגולה? אמא, ראשי מתפוצץ מרוב מחשבות: במה לעזור?' (עמ' 29–30).
חגי, ילד עירוני מסביבות חיפה, נשלח לבלות את חופשת הפסח אצל מכרים במושב. בתם רוני התארחה בביתו פעמים אחדות; 'בדרך כלל הרי היא בסדר גמור, ויש לציין שלא ביישה אותי, או בלשון המליצה, לא הלבינה את פניי בפני חבריי כשהייתה בביתנו, ומילאה כראוי את כל המוטל עליה' (13). כשחגי מגיע למושב ופוגש את רוני מגלים השניים שעוד אורח מצטרף אל המשפחה; ילד פליט שואה, בודד ומוכה עצב. אמה של רוני הסבירה: 'זהו יוסף. הוא יגור עכשיו בביתנו. הוא מדבר עברית, אך כמובן לא עברית שלכם, של הצברים. עליכם להסביר לו פנים ולהנעים לו את ימי שהותו בביתנו [...] לו ידעתם, ילדים, את כל אשר עבר עליו, לו ידעתם... לא קל יהיה להשכיח את הזוועות מלבו, אך אנו חייבים לעשות זאת' (עמ' 24).
הוריה של רוני הזמינו את הפליט הקטן לשהות בביתם כדי לנסות 'להשיב לו את שמחת הילדות' (26). רוני וחגי, הצופים בהתבודדותו של יוסף מפצירים באֵם לעזור לו, אך האם סבורה כי רק הזמן והאהבה ירפאו את מכאוביו. חגי ורוני מחליטים להתייעץ בסבא מנחם, שבעיניהם הוא 'אחד מל'ו צדיקים'. על פי עצתו מגייסים חגי ורוני כמה מחבריהם ויוצאים עם יוסף אל ים המלח, למצוא את צמח העדעד; השיקוי שיכינו ממנו, כך הבטיח סבא מנחם, יביא מזור ליוסף.
ההקדמה לספר, שחתומות עליה בנותיה של הסופרת ונכתבה עם צאת המהדורה החדשה של הספר, מסבירה את הקשר בינו לבין הספר שימימה אבידר טשרנוביץ פרסמה לפניו; שמונה בעקבות אחד שראה אור ב- 1945 - שלהי מלחמת העולם השנייה - מספר איך לכדו חגי העירוני וחבריו בני הקיבוץ שעל חוף הכינרת מרגל גרמני. אחד משלנו ראה אור בראשונה ב- 1947, בתקופה שבה עלו ארצה רבים מפליטי השואה, כשהמאבק על המדינה היה בעיצומו. 'כחלק ממגמת ההמשכיות בין אחד משלנו ושמונה בעקבות אחד שילבה טשרנוביץ את המילה 'אחד' שהופיעה בשם הספר הראשון גם בכותרת ספר ההמשך. בשני המקרים ה'אחד' הוא הזר, והוא ניצב מול חבורת הילדים הארץ-ישראלית כמאיץ עלילתי מרכזי. בניגוד לשמונה בעקבות אחד שבו ה'אחד' הוא אויב לאומי מובהק, הזר שעומד מול החבורה באחד משלנו הוא ידיד בפוטנציה, ונוכחותו דורשת מהילדים התגייסות מסוג חדש' (יעל דר, 'ספרות הילדים העברית מסייעת ב'פרויקט הקליטה' ' בתוך ברוח הזמן - החזרת ספרות הילדים להקשרה ההיסטורי חברתי, מכון מופת, עמ' 35).
ימימה אבידר טשרנוביץ, כמו סופרים אחרים בני הדור שכתבו לילדים, נרתמה למשימת השעה וכתבה על קליטת עלייה. יעל דר במאמרה (לעיל) טוענת ש'דגם 'כור ההיתוך' שהציג התערות מוחלטת של העולה בחברת הילדים היה עיקרון מארגן בסיפורים שעסקו באופי הזיקה בין ילדי הארץ לבין מי שבאו אליה זה מקרוב. לעתים קרובות הוצגו הילדים בספרות הילדים כמי שיצליחו במשימה טוב מהמבוגרים. לילד הפליט ניתן סיכוי גדול יותר מזה שניתן לפליט המבוגר להתערות בתרבות החדשה, ורוב מלאכת הקליטה יועדה לילד הצבר, זה שצמח בארץ ישראל בעת המלחמה. באופן עקיף נרמז בכך לקוראים, שגם הם מצווים להירתם למשימה הלאומית החדשה' (שם, 23). שני מודלים של קליטת ילדים-עולים הוצגו בספרות הילדים; בשנות השלושים היה שכיח המודל 'שהטיל את רוב העבודה על כתפי המבוגרים מארץ-ישראל, בעיקר באמצעות חינוך נכון בבית הספר ואימוץ עולים-יתומים בבית ובחברת הילדים. המודל שהתבסס בשנות הארבעים והחמישים - ראה בילדים את חיילי הקליטה היעילים ביותר' (שם, 24); אחד משלנו של ימימה אבידר טשרנוביץ מייצג היטב את המודל האחרון, הגורס כי קליטה מוצלחת מותנית בהשכחת העבר הקשה.
הסיפור מסתיים בהכרזה על הצלחת המבצע: חודשיים לאחר המסע מוזמן חגי למושב לרגל חגיגת יום הולדתו של יוסף. חגי מופתע לראות ילד שונה מאוד מן המת החי שנקלט במשפחתה של רוני רק חודשים ספורים לפני כן: 'בחיי, כמעט שלא הכרתי אותו: שזוף פנים, שערותיו פרועות, ומכנסי החקי שמוטים לו למטה, מזיע ומשולהב עומד בשער - הוא השוער של הקבוצה, נלהב וצועק עם כל הילדים, מעודד את הרצים עם הכדור ועיניו ולבו נתונים למשחק [...] עמדתי בצד ולא האמנתי למראה עיניי. הזהו יוסף?' (אחד משלנו, 188).
הרהור על עברית חיה ומשתנה:
בהקדמה לספר מתואר סגנון הכתיבה של ימימה אבידר טשרנוביץ: '... נכתב בשפה קולחת שדיברו בה אז ילדי הארץ: דיבור יומיומי, שמשלב לא מעט סלנג של אותם ימים עם ציטוטים מן התנ'ך'.
לפי ההקדמה, בנותיה של טשרנוביץ אבידר הכניסו שינויים קלים בטקסט 'כדי להתאים את הכתוב לשפה המובנת היום' (שם). השינויים קלים עד מאוד: מ'בימים אלה' ל'ימים אלה', מ'קלחי הסלק האדום הרענן' ל'הקלחים האדומים הרעננים' וכיו'ב. השינויים המינוריים אינם מעלימים את העובדה ששבעים השנה שחלפו מפרסום המהדורה הראשונה לחדשה תובעות מאמץ לא קטן מישראלים בני שמונה או תשע, שרבים מהם חשופים כמעט רק לעברית עכשווית: ביטויים כמו 'היה גבי מזמר לו זמר נוגה', 'אין מנוס ואין מפלט', 'כזב מכוזב', 'שער קטן תלוי על בלימה', 'אני קומצת את אגודליי', 'גם אנו נסוגונו' ששכיחותם בטקסט גבוהה עלולים לגרום לדחייה של הספר, וחבל. כמו תמיד במקרים כאלה, תיווך של מבוגרים או הקראה (גם בבית הספר!) ינגישו את הספר לילדים וישאירו אותו במקומו הראוי על המדף.
אחד משלנו מתאים לבני שמונה עד אחת עשרה.
נירה לוין
איורים: נחום גוטמן
כנרת, זמורה-ביתן - מוציאים לאור 2014
189 עמוד, מנוקד
'לכם, לגדולים, יש זמן. והן שנה תחלוף ועוד שנה והוא כבר לא יהיה ילד, ומתי ישחק? ומתי ישמח? [...] אם אנו, ילדי מושב גדול כזה, איננו יכולים לעזור לילד אחד שבא אלינו, מה הם כל הדיבורים על עזרה לילדי הגולה? אמא, ראשי מתפוצץ מרוב מחשבות: במה לעזור?' (עמ' 29–30).
חגי, ילד עירוני מסביבות חיפה, נשלח לבלות את חופשת הפסח אצל מכרים במושב. בתם רוני התארחה בביתו פעמים אחדות; 'בדרך כלל הרי היא בסדר גמור, ויש לציין שלא ביישה אותי, או בלשון המליצה, לא הלבינה את פניי בפני חבריי כשהייתה בביתנו, ומילאה כראוי את כל המוטל עליה' (13). כשחגי מגיע למושב ופוגש את רוני מגלים השניים שעוד אורח מצטרף אל המשפחה; ילד פליט שואה, בודד ומוכה עצב. אמה של רוני הסבירה: 'זהו יוסף. הוא יגור עכשיו בביתנו. הוא מדבר עברית, אך כמובן לא עברית שלכם, של הצברים. עליכם להסביר לו פנים ולהנעים לו את ימי שהותו בביתנו [...] לו ידעתם, ילדים, את כל אשר עבר עליו, לו ידעתם... לא קל יהיה להשכיח את הזוועות מלבו, אך אנו חייבים לעשות זאת' (עמ' 24).
הוריה של רוני הזמינו את הפליט הקטן לשהות בביתם כדי לנסות 'להשיב לו את שמחת הילדות' (26). רוני וחגי, הצופים בהתבודדותו של יוסף מפצירים באֵם לעזור לו, אך האם סבורה כי רק הזמן והאהבה ירפאו את מכאוביו. חגי ורוני מחליטים להתייעץ בסבא מנחם, שבעיניהם הוא 'אחד מל'ו צדיקים'. על פי עצתו מגייסים חגי ורוני כמה מחבריהם ויוצאים עם יוסף אל ים המלח, למצוא את צמח העדעד; השיקוי שיכינו ממנו, כך הבטיח סבא מנחם, יביא מזור ליוסף.
ההקדמה לספר, שחתומות עליה בנותיה של הסופרת ונכתבה עם צאת המהדורה החדשה של הספר, מסבירה את הקשר בינו לבין הספר שימימה אבידר טשרנוביץ פרסמה לפניו; שמונה בעקבות אחד שראה אור ב- 1945 - שלהי מלחמת העולם השנייה - מספר איך לכדו חגי העירוני וחבריו בני הקיבוץ שעל חוף הכינרת מרגל גרמני. אחד משלנו ראה אור בראשונה ב- 1947, בתקופה שבה עלו ארצה רבים מפליטי השואה, כשהמאבק על המדינה היה בעיצומו. 'כחלק ממגמת ההמשכיות בין אחד משלנו ושמונה בעקבות אחד שילבה טשרנוביץ את המילה 'אחד' שהופיעה בשם הספר הראשון גם בכותרת ספר ההמשך. בשני המקרים ה'אחד' הוא הזר, והוא ניצב מול חבורת הילדים הארץ-ישראלית כמאיץ עלילתי מרכזי. בניגוד לשמונה בעקבות אחד שבו ה'אחד' הוא אויב לאומי מובהק, הזר שעומד מול החבורה באחד משלנו הוא ידיד בפוטנציה, ונוכחותו דורשת מהילדים התגייסות מסוג חדש' (יעל דר, 'ספרות הילדים העברית מסייעת ב'פרויקט הקליטה' ' בתוך ברוח הזמן - החזרת ספרות הילדים להקשרה ההיסטורי חברתי, מכון מופת, עמ' 35).
ימימה אבידר טשרנוביץ, כמו סופרים אחרים בני הדור שכתבו לילדים, נרתמה למשימת השעה וכתבה על קליטת עלייה. יעל דר במאמרה (לעיל) טוענת ש'דגם 'כור ההיתוך' שהציג התערות מוחלטת של העולה בחברת הילדים היה עיקרון מארגן בסיפורים שעסקו באופי הזיקה בין ילדי הארץ לבין מי שבאו אליה זה מקרוב. לעתים קרובות הוצגו הילדים בספרות הילדים כמי שיצליחו במשימה טוב מהמבוגרים. לילד הפליט ניתן סיכוי גדול יותר מזה שניתן לפליט המבוגר להתערות בתרבות החדשה, ורוב מלאכת הקליטה יועדה לילד הצבר, זה שצמח בארץ ישראל בעת המלחמה. באופן עקיף נרמז בכך לקוראים, שגם הם מצווים להירתם למשימה הלאומית החדשה' (שם, 23). שני מודלים של קליטת ילדים-עולים הוצגו בספרות הילדים; בשנות השלושים היה שכיח המודל 'שהטיל את רוב העבודה על כתפי המבוגרים מארץ-ישראל, בעיקר באמצעות חינוך נכון בבית הספר ואימוץ עולים-יתומים בבית ובחברת הילדים. המודל שהתבסס בשנות הארבעים והחמישים - ראה בילדים את חיילי הקליטה היעילים ביותר' (שם, 24); אחד משלנו של ימימה אבידר טשרנוביץ מייצג היטב את המודל האחרון, הגורס כי קליטה מוצלחת מותנית בהשכחת העבר הקשה.
הסיפור מסתיים בהכרזה על הצלחת המבצע: חודשיים לאחר המסע מוזמן חגי למושב לרגל חגיגת יום הולדתו של יוסף. חגי מופתע לראות ילד שונה מאוד מן המת החי שנקלט במשפחתה של רוני רק חודשים ספורים לפני כן: 'בחיי, כמעט שלא הכרתי אותו: שזוף פנים, שערותיו פרועות, ומכנסי החקי שמוטים לו למטה, מזיע ומשולהב עומד בשער - הוא השוער של הקבוצה, נלהב וצועק עם כל הילדים, מעודד את הרצים עם הכדור ועיניו ולבו נתונים למשחק [...] עמדתי בצד ולא האמנתי למראה עיניי. הזהו יוסף?' (אחד משלנו, 188).
הרהור על עברית חיה ומשתנה:
בהקדמה לספר מתואר סגנון הכתיבה של ימימה אבידר טשרנוביץ: '... נכתב בשפה קולחת שדיברו בה אז ילדי הארץ: דיבור יומיומי, שמשלב לא מעט סלנג של אותם ימים עם ציטוטים מן התנ'ך'.
לפי ההקדמה, בנותיה של טשרנוביץ אבידר הכניסו שינויים קלים בטקסט 'כדי להתאים את הכתוב לשפה המובנת היום' (שם). השינויים קלים עד מאוד: מ'בימים אלה' ל'ימים אלה', מ'קלחי הסלק האדום הרענן' ל'הקלחים האדומים הרעננים' וכיו'ב. השינויים המינוריים אינם מעלימים את העובדה ששבעים השנה שחלפו מפרסום המהדורה הראשונה לחדשה תובעות מאמץ לא קטן מישראלים בני שמונה או תשע, שרבים מהם חשופים כמעט רק לעברית עכשווית: ביטויים כמו 'היה גבי מזמר לו זמר נוגה', 'אין מנוס ואין מפלט', 'כזב מכוזב', 'שער קטן תלוי על בלימה', 'אני קומצת את אגודליי', 'גם אנו נסוגונו' ששכיחותם בטקסט גבוהה עלולים לגרום לדחייה של הספר, וחבל. כמו תמיד במקרים כאלה, תיווך של מבוגרים או הקראה (גם בבית הספר!) ינגישו את הספר לילדים וישאירו אותו במקומו הראוי על המדף.
אחד משלנו מתאים לבני שמונה עד אחת עשרה.
נירה לוין