אוטובוס ושמו עדן
כתב ואייר: בוב גרהם
מאנגלית: אירית ארב
כנרת 2014
40 עמוד, מנוקד
'נטוש.
האוטובוס הופיע בוקר אחד
מתוך ים של מכוניות -
ממש ליד הבית של סטלה,
במקום שלא אמור להיות אף אוטובוס.
זה היה אוטובוס עייף, זקן וחולה,
ושלט מצויר היה מודבק אליו בנייר דבק.
בשלט היה כתוב 'עדן'.'
האוטובוס הופיע יום אחד בשכונה שבה גרו סטלה והוריה. הוא היה מלוכלך, בתוכו היו בקבוקים, פחיות ואשפה. סטלה חשבה ש'האוטובוס הזקן הזה נראה כמו לווייתן שנשטף אל החוף', אבל מיד חשבה גם מחשבה אחרת, ואמרה בלחש: 'הוא יכול להיות... שלנו'. המבוגרים עדיין לא ידעו מה ייעשה באוטובוס: 'בטח יש תקנות בעניין...', אמרו, אבל סטלה הקטנה הייתה נחושה בדעתה: 'הוא נשאר כאן'.
תוך ימים נעשה האוטובוס למוקד התעניינותם של מבוגרים וילדים בשכונה הדלה למראה, ששמות דייריה ומלבושיהם מעידים על היותם מהגרים. אנשים נעמדו ליד ה'אורח', התיישבו על הגדר לידו ושוחחו זה עם זה, התיידדו. אחר כך גם קרצפו וניקו את האוטובוס, צבעו וקישטו אותו בחפצים שהביאו מבתיהם. האוטובוס שהפך למועדון שכונתי התמלא חיים:
'תינוקות זחלו, אנשים צחקו, ילדים התקוטטו, סבים ליטפו כלבים, פגישות תוכננו, זוגות נפגשו, ובני הזוג פינגל הקרינו את השקופיות מהחופשה שלהם'.
כשהופיעה בשכונה משאית גרר ונהגה דרש לקחת לפנות את 'המפגע הציבורי', נעמדו סביבו אנשי השכונה ומחו, ואנשי דת בבגדי כהונה שונים השמיעו יחד את תחינותיהם-תפילותיהם; אבל רק נחישותה ורגישותה של סטלה הצילו את האוטובוס מהַגְלָיָה שסופה גריטה והביאו שמחה גדולה לשכונה.
מאחורי השם הדביק משהו של הספר (A BUS CALLED HEAVEN) מסתתר סיפור שעניינו קהילתיות, שיתוף ואנושיות ובמרכזו זכותם ויכולתם של בני אדם להשפיע על חייהם. הדגם מוכר גם בספרות למבוגרים; במרכזו 'אורח' שהופעתו הלא-צפויה מטלטלת את המציאות הסיפורית ואת הדמויות ומשנה את פניהם. סיפור ידוע מן הסוג הזה הוא 'מרי פופינס' מאת פמלה טרוורס; אומנת פלאית מופיעה בבית משפחה ברגע של משבר ומצליחה לשנות את חיי ההורים וילדיהם.
בוב גרהם (נולד ב- 1942 באוסטרליה) כותב ומאייר ספרים מצוירים, חי בבריטניה. כתב ואייר גם את
איך לרפא כנף שבורה (כנרת 2012).
אוטובוס ושמו עדן מתאים לבני ארבע עד שבע.
נירה לוין
מאנגלית: אירית ארב
כנרת 2014
40 עמוד, מנוקד
'נטוש.
האוטובוס הופיע בוקר אחד
מתוך ים של מכוניות -
ממש ליד הבית של סטלה,
במקום שלא אמור להיות אף אוטובוס.
זה היה אוטובוס עייף, זקן וחולה,
ושלט מצויר היה מודבק אליו בנייר דבק.
בשלט היה כתוב 'עדן'.'
האוטובוס הופיע יום אחד בשכונה שבה גרו סטלה והוריה. הוא היה מלוכלך, בתוכו היו בקבוקים, פחיות ואשפה. סטלה חשבה ש'האוטובוס הזקן הזה נראה כמו לווייתן שנשטף אל החוף', אבל מיד חשבה גם מחשבה אחרת, ואמרה בלחש: 'הוא יכול להיות... שלנו'. המבוגרים עדיין לא ידעו מה ייעשה באוטובוס: 'בטח יש תקנות בעניין...', אמרו, אבל סטלה הקטנה הייתה נחושה בדעתה: 'הוא נשאר כאן'.
תוך ימים נעשה האוטובוס למוקד התעניינותם של מבוגרים וילדים בשכונה הדלה למראה, ששמות דייריה ומלבושיהם מעידים על היותם מהגרים. אנשים נעמדו ליד ה'אורח', התיישבו על הגדר לידו ושוחחו זה עם זה, התיידדו. אחר כך גם קרצפו וניקו את האוטובוס, צבעו וקישטו אותו בחפצים שהביאו מבתיהם. האוטובוס שהפך למועדון שכונתי התמלא חיים:
'תינוקות זחלו, אנשים צחקו, ילדים התקוטטו, סבים ליטפו כלבים, פגישות תוכננו, זוגות נפגשו, ובני הזוג פינגל הקרינו את השקופיות מהחופשה שלהם'.
כשהופיעה בשכונה משאית גרר ונהגה דרש לקחת לפנות את 'המפגע הציבורי', נעמדו סביבו אנשי השכונה ומחו, ואנשי דת בבגדי כהונה שונים השמיעו יחד את תחינותיהם-תפילותיהם; אבל רק נחישותה ורגישותה של סטלה הצילו את האוטובוס מהַגְלָיָה שסופה גריטה והביאו שמחה גדולה לשכונה.
מאחורי השם הדביק משהו של הספר (A BUS CALLED HEAVEN) מסתתר סיפור שעניינו קהילתיות, שיתוף ואנושיות ובמרכזו זכותם ויכולתם של בני אדם להשפיע על חייהם. הדגם מוכר גם בספרות למבוגרים; במרכזו 'אורח' שהופעתו הלא-צפויה מטלטלת את המציאות הסיפורית ואת הדמויות ומשנה את פניהם. סיפור ידוע מן הסוג הזה הוא 'מרי פופינס' מאת פמלה טרוורס; אומנת פלאית מופיעה בבית משפחה ברגע של משבר ומצליחה לשנות את חיי ההורים וילדיהם.
בוב גרהם (נולד ב- 1942 באוסטרליה) כותב ומאייר ספרים מצוירים, חי בבריטניה. כתב ואייר גם את
איך לרפא כנף שבורה (כנרת 2012).
אוטובוס ושמו עדן מתאים לבני ארבע עד שבע.
נירה לוין