כתב: ויליאם סרויאן
תרגם: יהודה אטלס
מודן, אוקיינוס 2014, בסדרה 'הרפתקה - סופרים מתרגמים קלאסיקה'
225 עמוד, לא מנוקד.

'הילד לא הצליח להבין. מהי עבודה? מדוע אחיו עובד? איזו הנאה יש לאדם מעבודה?
'למה הומר עובד?' הוא אמר.
שתי הנערות ישבו והמתינו בסבלנות לתשובותיה של גברת מקולי לשאלות הילד.
'הומר עובד,' אמרה, 'מפני שאחיך מרקוס בצבא. כי נחוץ לנו כסף כדי לקנות אוכל ובגדים ולשלם שכר דירה - וגם כדי להעניק לאחרים, שנזקקים עוד יותר מאתנו.'
'למי?' שאל יוליסס.
'לכל אחד. לדוגמה, לעניים.'
'מי הם העניים?' אמר הילד.
'כולם,' אמרה גברת מקולי וחייכה לעצמה.'

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. המקום - עיירה אמריקנית קטנה. מרקוס, בנה הבכור של משפחת מֵקוֹלִי, התגייס לצבא, ובבית המשפחה נותרו אמו, אחותו הצעירה ממנו ושני אֶחָיו. אבי המשפחה אינו בין החיים ('אבל כל עוד אנחנו בחיים, וכל עוד אנחנו יחד, כל עוד נותרו שניים מאתנו שזוכרים אותו, אין דבר בעולם שיוכל לקחת אותו מאתנו. גופו מת, אבל לא הוא').
תרשים טבעתי, אילו שורטט כדי להציג את המערך האנושי בסיפור הזה, היה מציב את יוליסס מקולי בן הארבע במרכז, סביבו אחותו בֶּס, אָחִיו הוֹמֶר ואמם, סביב אלה האח מרקוס שגויס לצבא ואבי המשפחה המת, סביבם חבריהם של הילדים, מכרי המשפחה ועובדי המברקה, ובמעגל החיצוני יתר תושבי העיירה. הבן הצעיר של המשפחה, יוליסֵס, הוא אדם סקרן ושואף דעת בן ארבע. ימיו עוברים עליו בשיטוט מן הבית אל תוך הנוף האנושי של העיירה וחזרה, שיטוט שמנקודת מבטו של הילד הוא מסע הרפתקני מרתק. המחשבות שמעורר המסע היומי, והשאלות ששואל הילד את הסובבים אותו, מעצבות את תפיסת עולמו. הבן האחר, הוֹמֶר בן הארבע עשרה, מצא עבודה לשעות שאחרי הלימודים כשליח במברקה של העיירה. הקשר שהומר יוצר עם מנהל המברקה ועם המברקן הקשיש, קשריו עם בני גילו ועם המבוגרים בבית הספר והחשיפה לשמחות ולאסונות הניחתים על משפחות שכפתה עליו עבודתו כשליח המברקה - אלה הן הזירות הרגשיות שבהן מתפתחת אישיותו של הנער הנבון. מתחילת הסיפור מלווה את תיאור חייהם של בני המשפחה צל, ההולך ומתכהה; זהו החשש שבשורת איוב, מהסוג שהומר נושא על אופניו למשפחות שבניהן התגייסו, תגיע גם אליהם.

לכאורה - זהו סיפורה הפרטי של משפחה אמריקנית בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשחיילים אמריקנים נשלחו להילחם בגרמניה הנאצית לצד חיילי בעלות הברית, אך למעשה זהו סיפורה של חברה אנושית באשר היא; בני משפחת מקולי מייצגים בערכיהם את בני האדם, במובן ההומניסטי והאידיאלי, האוטופי כמעט, של הצירוף. מקור כוחם המוסרי בבית הגידול שלהם, שם למדו מהוריהם אהבה, חמלה, יושר, כבוד, אחריות ואומץ.
הספר ראה אור בראשונה ב-1943, כשארצות הברית הייתה מגויסת - צבאית ומוסרית - למאבק בגרמניה הנאצית ובניה שילמו בחייהם מעבר לים כדי לשחרר את העולם משלטון הרשע. רוח ההומניזם המפעמת בפרקי הקומדיה האנושית - שכיום עלול להיתפס כיצירה פתטית, רגשנית ואולי גם מתחסדת - רוח זו היא פרי השפעת הזמן ההיסטורי שבו נכתב הספר, והניסיון לנתק את הספר מזמנו ולהפקיע אותו מההקשר התרבותי שבו נכתב (סרויאן היה בן למהגרים מארמניה וההגירה נוכחת בספר) הוא לפיכך נואל. באחרית דבר כותב המתרגם יהודה אטלס כי מי שקראו כמוהו את הספר בנעוריהם חשו 'תחושות של אחווה עם כל בני המין האנושי. משפחת מקולי משדרות סנטה אנה שבאיתקה, קליפורניה, הייתה עבורנו משפחת כל-אדם' (עמ' 215). על סגנונו ועל יצירותיו של סרויאן כותב אטלס: 'בכל מה שכתב סרויאן היה תמהיל נפלא, במינונים נכונים, של עצב ושמחה, טרגי וקומי, תמימות וממזרות, גיחוך ורצינות, נעלה ונלעג [...] כל דמות בספריו, בין ילד ובין בוגר, בצד היותה כביכול אדם פשוט ושגרתי, הייתה גם פילוסוף, משורר, אמן וטיפוס ייחודי חד-פעמי. מכל דמות יכולנו ללמוד משהו על הקיום האנושי ועל הדרך הטובה שיבחר לו האדם' (עמ' 216).

' 'עליך לזכור,' אמרה האם, 'לתת תמיד מכל מה שיש לך. עליך לתת לכל מי שנכנס לחייך. ואז לשום דבר ולאף אחד לא יהיה הכוח לרמות אותך; כי אם תעניק לגנב, הוא לא יוכל לגנוב ממך, ואז הוא כבר לא יהיה גנב. וככל שתיתן יותר, יהיה עליך להוסיף ולתת.'

הקומדיה האנושית מתאים לבני אחת עשרה ומעלה, ולמבוגרים.
נירה לוין