101 דלמטים
כתבה: דודי סמית
מאנגלית: גילי בר-הלל
איורים: בתיה קולטון
אוקיינוס ומודן 2013, בסדרה 'הרפתקה - סופרים מתרגמים קלאסיקה'
התרגום החדש חילץ מן השכחה ספר נפלא, אחד מספרי הכלבים הנהדרים שתורגמו לעברית.
דוֹדי (דורותי) סמית הבריטית-אמריקאית הצליחה לכתוב סיפור שבמרכזו פשע חמור - אך הסיפור עצמו אופטימי ושופע הומור, וסופו הוא הטוב ביותר האפשרי.
פּוֹנגוֹ ומִיסִי, זוג כלבים דלמטיים, חיים בביתם הלונדוני של 'אנשי המחמד' שלהם, בני הזוג דירלי. ששת בני הבית - זוג כלבים, בעלי הבית וצמד אוֹמְנוֹת - חיים בהרמוניה מופלאה; כולם נינוחים ושבעי רצון, אוהבים אלה את אלה ואת הבית החמים שהם חיים בו. שמחתם מתעצמת כשמתברר שפונגו ומיסי עתידים להיות הורים בתוך זמן לא רב.
'באותו רגע ניפץ את השלווה צופר מכונית תובעני ביותר'. הפושעים, מה טוב, לא באו מתוך הבית; הדמות המרושעת שחדרה באבחת צופר לחייהן של שש הדמויות השלוות הייתה קרואלה דה-ויל, אישה גבוהה ומוזרה למראה שמחצית משיער ראשה לבנה והמחצית האחרת שחורה, תמיד עטופה במעיל פרווה יקר להחריד ותמיד להוטה אחר עוד ועוד פרוות. הגברת דה-ויל, שזממה לעשות לעצמה מעיל חדש מפרוותיהם של פונגו ומיסי וחמישה עשר גוריהם, תכננה וביצעה את חטיפתם של הגורים. לבם של ההורים ושל בני הזוג דירלי נשבר. 'אנשי המחמד' מיהרו לפנות למשטרה ולפרסם מודעות ענק בעיתונים כדי להחזיר את הגורים הביתה; אך פונגו ומיסי עשו את המעשה המתבקש מהורים; הם יצאו באומץ למסע ארוך למחוז סאפוק שמחוץ ללונדון, וחזרו כמנצחים הביתה כשמאחוריהם זנב מכשכש ועליז של תשעים ושבעה גורי דלמטים.
אבל לא כל זה העיקר; העיקר הוא בעובדה שדודי סמית הפקידה את נקודת המבט אצל פונגו ומיסי, ובכך היא מאפשרת למספר הכל-יודע לתאר את האירועים בדרך מיוחדת, המעידה קודם כל על האישיות הכלבית היוצאת דופן של זוג הכלבים הבוגרים, ובעקיפין עושה שירות מצוין לאהבת בעלי חיים באשר הם. הסיפור חושף בפנינו הקוראים, בּוּרים שכמונו, את קיומו של עולם כלבי פעיל ומאורגן היטב. הכלבים, כדאי שתדעו, לא רק מגדלים במסירות ובנאמנות את 'אנשי המחמד' שלהם; הם מבינים שפת בני אנוש, הם מתמצאים בנעשה בעולם האנושי, ויש להם דעות מעניינות עלינו, האנשים. הם יודעים לבצע פעולות מועילות שונות ומשונות, והעיקר - הם מפעילים מערכת של תמיכה ועזרה הדדית ראויה להערצה. התקשורת בעולם הכלבי מתבצעת בנביחות, כמובן; בתוך זמן קצר מאוד אפשר להעביר ידיעות לאורכה ולרוחבה של אנגליה! רכילות, חדשות, קריאות לעזרה - הכול עובר ברשת הנביחות. ו- כן, גם חתולים הם חברים פעילים בקהילה הגדולה והסימפתית הזו.
ואם מישהו תוהה על הפער בין מספר הדלמטים החוזרים הביתה למספר 101 שבשם הספר - מוטב שיקרא. הנאה גדולה מובטחת!
כללית, התרגום החדש בהיר וקולח, ומשייט בטבעיות בין משלבים, למשל 'פעמון צלצל מעדנות' ו'מלא עזוז ומרץ' אל מול 'לכי מכאן, את מלחיצה את מיסי'. ובכל זאת, כשעוסקים בתרגום חדש, כדאי להעיף מבט גם בתרגום הוותיק, ובמקרה זה - הראשון והיחיד עד היום: הספר, שנכתב ב- 1957, תורגם לעברית ב- 1967 בידי הסופר חנוך ברטוב (נ' 1926). רבים מאוהבי הספר בגרסת ברטוב זוכרים עדיין את השמות העבריים שבחר או המציא לגיבורי הספר: הזוג פונגו ומיסי נקראו אז פונגו ועלמה, בני הזוג דירלי נקראו מר ומרת יקירא, האומנות נני קוק ונני בטלר נקראו שרה משקים ושרה טעם וכן עוד, ברוח משמעות השמות האנגליים שבחרה דודי סמית לגיבוריה.
כותבת המתרגמת הנוכחית גילי בר-הלל באחרית דבר: 'בימינו אנו, המתרגמים קנאים פחות לטוהר השפה העברית [...] מדי פעם מותר גם לדמויות בדיוניות לשמור על השמות הזרים שלהן [...] בסוגייה הזאת אין פתרון קל ונכון, רק לבטים והעדפות טעם' (101 דלמטים, עמ' 200). ובכן, הקביעה של בר-הלל מאבדת מתוקפה כשמדובר בשמות שמשמעותם רלוונטית לסיפור, כמו למשל שמות האומנות - שרה קוּק (=שרה הטבחית) ושרה בטלר (שרה רב-משרתים). לטובת הקוראים שאינם דוברי אנגלית, ראוי היה לפחות להוריד הערת שוליים ולציין את הפירושים. הספר מלא וגדוש שמות נושאי משמעות, בהם שמות גורים כמו פץ' ורולי פולי. חלק מהשמות זכו להסבר בגוף הטקסט, אבל בר-הלל בחרה להוריד הערות שוליים דווקא לביאור שמותיהן של שתי דמויות זניחות, הפרות בלוסום וקלובר (פריחה ותלתן), שתפקידן בסיפור מתחיל ומסתיים באותה שורה.
באשר לקרואלה דה-ויל, הקשר לדוויל - devil (שטן) מובא בגוף הטקסט בפיו של מר דירלי, אבל בר-הלל מתעלמת לחלוטין מ'קרואלה', שמקור שמה במילה - cruel, לאמור אכזרית. זכורה לטוב בחירתו המקורית של חנוך ברטוב בשם 'עריצה מֵדַיאַש'. את 'עריצה' אין צורך להסביר, ואם תגידו שוב ושוב את המילה 'מדיאש' יישמע היטב השם 'אשמדאי'; וכל מילה מיותרת...
101 דלמטים מתאים לבני שמונה עד אחת עשרה, ולאוהבי כלבים וחתולים.
נירה לוין
מאנגלית: גילי בר-הלל
איורים: בתיה קולטון
אוקיינוס ומודן 2013, בסדרה 'הרפתקה - סופרים מתרגמים קלאסיקה'
התרגום החדש חילץ מן השכחה ספר נפלא, אחד מספרי הכלבים הנהדרים שתורגמו לעברית.
דוֹדי (דורותי) סמית הבריטית-אמריקאית הצליחה לכתוב סיפור שבמרכזו פשע חמור - אך הסיפור עצמו אופטימי ושופע הומור, וסופו הוא הטוב ביותר האפשרי.
פּוֹנגוֹ ומִיסִי, זוג כלבים דלמטיים, חיים בביתם הלונדוני של 'אנשי המחמד' שלהם, בני הזוג דירלי. ששת בני הבית - זוג כלבים, בעלי הבית וצמד אוֹמְנוֹת - חיים בהרמוניה מופלאה; כולם נינוחים ושבעי רצון, אוהבים אלה את אלה ואת הבית החמים שהם חיים בו. שמחתם מתעצמת כשמתברר שפונגו ומיסי עתידים להיות הורים בתוך זמן לא רב.
'באותו רגע ניפץ את השלווה צופר מכונית תובעני ביותר'. הפושעים, מה טוב, לא באו מתוך הבית; הדמות המרושעת שחדרה באבחת צופר לחייהן של שש הדמויות השלוות הייתה קרואלה דה-ויל, אישה גבוהה ומוזרה למראה שמחצית משיער ראשה לבנה והמחצית האחרת שחורה, תמיד עטופה במעיל פרווה יקר להחריד ותמיד להוטה אחר עוד ועוד פרוות. הגברת דה-ויל, שזממה לעשות לעצמה מעיל חדש מפרוותיהם של פונגו ומיסי וחמישה עשר גוריהם, תכננה וביצעה את חטיפתם של הגורים. לבם של ההורים ושל בני הזוג דירלי נשבר. 'אנשי המחמד' מיהרו לפנות למשטרה ולפרסם מודעות ענק בעיתונים כדי להחזיר את הגורים הביתה; אך פונגו ומיסי עשו את המעשה המתבקש מהורים; הם יצאו באומץ למסע ארוך למחוז סאפוק שמחוץ ללונדון, וחזרו כמנצחים הביתה כשמאחוריהם זנב מכשכש ועליז של תשעים ושבעה גורי דלמטים.
אבל לא כל זה העיקר; העיקר הוא בעובדה שדודי סמית הפקידה את נקודת המבט אצל פונגו ומיסי, ובכך היא מאפשרת למספר הכל-יודע לתאר את האירועים בדרך מיוחדת, המעידה קודם כל על האישיות הכלבית היוצאת דופן של זוג הכלבים הבוגרים, ובעקיפין עושה שירות מצוין לאהבת בעלי חיים באשר הם. הסיפור חושף בפנינו הקוראים, בּוּרים שכמונו, את קיומו של עולם כלבי פעיל ומאורגן היטב. הכלבים, כדאי שתדעו, לא רק מגדלים במסירות ובנאמנות את 'אנשי המחמד' שלהם; הם מבינים שפת בני אנוש, הם מתמצאים בנעשה בעולם האנושי, ויש להם דעות מעניינות עלינו, האנשים. הם יודעים לבצע פעולות מועילות שונות ומשונות, והעיקר - הם מפעילים מערכת של תמיכה ועזרה הדדית ראויה להערצה. התקשורת בעולם הכלבי מתבצעת בנביחות, כמובן; בתוך זמן קצר מאוד אפשר להעביר ידיעות לאורכה ולרוחבה של אנגליה! רכילות, חדשות, קריאות לעזרה - הכול עובר ברשת הנביחות. ו- כן, גם חתולים הם חברים פעילים בקהילה הגדולה והסימפתית הזו.
ואם מישהו תוהה על הפער בין מספר הדלמטים החוזרים הביתה למספר 101 שבשם הספר - מוטב שיקרא. הנאה גדולה מובטחת!
כללית, התרגום החדש בהיר וקולח, ומשייט בטבעיות בין משלבים, למשל 'פעמון צלצל מעדנות' ו'מלא עזוז ומרץ' אל מול 'לכי מכאן, את מלחיצה את מיסי'. ובכל זאת, כשעוסקים בתרגום חדש, כדאי להעיף מבט גם בתרגום הוותיק, ובמקרה זה - הראשון והיחיד עד היום: הספר, שנכתב ב- 1957, תורגם לעברית ב- 1967 בידי הסופר חנוך ברטוב (נ' 1926). רבים מאוהבי הספר בגרסת ברטוב זוכרים עדיין את השמות העבריים שבחר או המציא לגיבורי הספר: הזוג פונגו ומיסי נקראו אז פונגו ועלמה, בני הזוג דירלי נקראו מר ומרת יקירא, האומנות נני קוק ונני בטלר נקראו שרה משקים ושרה טעם וכן עוד, ברוח משמעות השמות האנגליים שבחרה דודי סמית לגיבוריה.
כותבת המתרגמת הנוכחית גילי בר-הלל באחרית דבר: 'בימינו אנו, המתרגמים קנאים פחות לטוהר השפה העברית [...] מדי פעם מותר גם לדמויות בדיוניות לשמור על השמות הזרים שלהן [...] בסוגייה הזאת אין פתרון קל ונכון, רק לבטים והעדפות טעם' (101 דלמטים, עמ' 200). ובכן, הקביעה של בר-הלל מאבדת מתוקפה כשמדובר בשמות שמשמעותם רלוונטית לסיפור, כמו למשל שמות האומנות - שרה קוּק (=שרה הטבחית) ושרה בטלר (שרה רב-משרתים). לטובת הקוראים שאינם דוברי אנגלית, ראוי היה לפחות להוריד הערת שוליים ולציין את הפירושים. הספר מלא וגדוש שמות נושאי משמעות, בהם שמות גורים כמו פץ' ורולי פולי. חלק מהשמות זכו להסבר בגוף הטקסט, אבל בר-הלל בחרה להוריד הערות שוליים דווקא לביאור שמותיהן של שתי דמויות זניחות, הפרות בלוסום וקלובר (פריחה ותלתן), שתפקידן בסיפור מתחיל ומסתיים באותה שורה.
באשר לקרואלה דה-ויל, הקשר לדוויל - devil (שטן) מובא בגוף הטקסט בפיו של מר דירלי, אבל בר-הלל מתעלמת לחלוטין מ'קרואלה', שמקור שמה במילה - cruel, לאמור אכזרית. זכורה לטוב בחירתו המקורית של חנוך ברטוב בשם 'עריצה מֵדַיאַש'. את 'עריצה' אין צורך להסביר, ואם תגידו שוב ושוב את המילה 'מדיאש' יישמע היטב השם 'אשמדאי'; וכל מילה מיותרת...
101 דלמטים מתאים לבני שמונה עד אחת עשרה, ולאוהבי כלבים וחתולים.
נירה לוין