כתב ואייר: בוב גרהם
מאנגלית: תמי הראל
כנרת בית הוצאה לאור 2012
40 עמוד, מנוקד

'גבוה מעל העיר, איש לא שמע את חבטת הנוצות הרכה בשמשת החלון'.

באיור שתחתיו מופיעה השורה הזו, נראה הנוף האפור-זכוכי של גורדי שחקים בעיר גדולה; יונה נחבטת בשמשה גבוהה, ומיד תצנח מטה, בודדה באוויר הריק, אל כיכר האספלט. כשתיחבט בקרקע - איש לא ישמע. במהומת רגליים הממהרות גם לא יבחינו בה.

ילד קטן העולה עם אמו ממנהרת התחתית מבחין ביונה ומתעכב. ציפור! מפרפרת! מישירה אליו מבט! הילד מרים בידיים עדינות את היונה. הוא אמנם מוקף אנשים - אחד מביט בשעונו, אחר מדבר בטלפון, חוטמיהם של האחרים מושכים אותם קדימה, לענייניהם. רק סביבו מעגל מואר. מה מאיר אותו? החמלה?
עכשיו גם אמו של הילד מבינה מה לפניה. בצעיף הלבן שהיה על צווארה עוטפת אמא את היונה הפצועה ומכניסה אותה בעדינות לתיקה.

בוב גרהם נזקק לכמה איורים ולמעט מילים, כדי לספר סיפור נוגע ללב ומשמח על אנשים פשוטים שעיניהם עדיין רואות. העולם, כמו שזה נראה בסיפור, רואה דברים אחרים; על גבי העיתון שאבא מרפד בו קופסת קרטון לציפור הפצועה, נראה תצלום של טנק זקור קנה, ועל מסך הטלוויזיה שבחדר נראים מטוסי קרב (או שמא טילים?)

'בעזרת מנוחה...
וזמן...
ומעט תקווה...הציפור שוב תוכל לעוף'.

באותה כיכר, תחת חרבו המונפת של שליט מברונזה, היונה פורשת כנפיים ועפה. היונה טובלת באור, הילד והוריו טובלים באור. באורה של האנושיות שָבָה הכיכר כולה לחיים, הנה יש בה בני אדם, ציפורים, ורוח חיים.
סיפור קטן מפליא בעצמתו, על כוחן של חמלה, של מסירות ושל תקווה.
בוב גרהם הוא סופר ומאייר אוסטרלי.
איך לרפא כנף שבורה מתאים בעיקר לקטנים, אבל גם לבני אדם גדולים.
נירה לוין