אסור לדבר על זה
כתבה: נעמי שי
איורים: איה גורדון-נוי
כנרת בית הוצאה לאור 2011
79 עמוד, מנוקד
הסיפור מתחיל כשרותי, הילדה המספרת, מגלה במהלך מריבה קנטרנית עם בתם של מכרים עובדה שהייתה נוראה בעיניה: אחותה בתיה, הגדולה, האהובה, איננה באמת אחותה.
'אתם בוודאי יכולים להבין שהייתי המומה. בעצם, כשמירה אמרה לי את הדבר הנורא הזה בפעם הראשונה, לא הבנתי מה היא אומרת בכלל. אולי לא רציתי להבין. אבל לאט-לאט התחלתי לתפוס. ואז כל גופי התחיל לרעוד. הרגשתי כאילו משהו גדול וכבד, מאוד כבד, נפל עליי פתאום'.
כשרותי שאלה את אמה אם יש אמת במה שהטיחה בה בתם של המכרים, היא שמעה לתדהמתה שאותה ילדה אמרה את האמת: בתיה, כך סיפרה אמא לרותי, איבדה את הוריה והצטרפה למשפחה כשרותי הייתה בת שלוש. התברר עוד שהסוד הזה היה גלוי וידוע לאנשים לא מעטים מבין קרובי המשפחה והחברים, אבל אמא אמרה: 'אל תשאלי עוד שאלות, אל תדברי ואל תזכירי את הסיפור הזה לשום בן אדם, במיוחד לא לבתיה, כי זה מאוד יכאיב לה.'
רותי הוצפה בשאלות שלא היה מי שישמע אותן או יענה עליהן. היא לא יכלה לשכוח מה ששמעה, וגם לא להניח לדברים ולהמשיך בחיי שגרה. 'הרגשתי שמהיום הדבר הכי חשוב לי בחיים הוא לדעת ולהבין מה קרה לבתיה. לדעת הכול. את כל הפרטים!'
רותי משתפת בסוד את דוּדִי, בנם של ידידי המשפחה. יחד הם מצליחים לגלות עוד פרטים על מה שקרה לבתיה, ולבסוף, תוך שיחה עם הנערה עצמה, הם מרכיבים את כל החלקים של תמונת ילדותה ויתמותה.
נעמי שי, כך נאמר על גבי הכריכה האחורית של הספר, כתבה את אסור לדבר על זה! בהשראת סיפור חייה של אחותה. זהו סיפור זיכרון; הפרק הראשון בספר נפתח במשפט 'את הסיפור שאספר לכם אני נושאת עמי כבר הרבה מאוד שנים. זהו סיפור לא רגיל ששינה את חיי, ועד היום לא סיפרתי אותו לאיש.'
רותי הבוגרת מספרת לקוראים הצעירים סיפור על רותי הקטנה, תלמידת כיתה א, החווה גילוי מטלטל ומנסה לדלות מן העבר פרשה שאין לה יכולת להבין את מרכיביה. הסיפור מעניין, מרגש ומשכנע בהיותו כתוב בטון אישי, כן, שלעיתים 'נשמע' ממש כאילו סופר על פה.
רותי הבוגרת, הכותבת, כבר יודעת הרבה יותר ממה שידעה כשהייתה ילדה קטנה. כמספרת בוגרת היא גם מודעת למגבלות הידע וההבנה של ילדים בני שבע או שמונה, ולצורך המוסכם להגן עליהם ממפני חרדות ומצוקות. כמו בעלי סיפורים אישיים אחרים בנושא השואה הפונים לקוראים צעירים, היא מנסה ללכת במסלול הבטוח: לספר, אבל רק מעט. לתאר, אבל במילים כלליות מאוד. לדרך כתיבה כזו יש כמובן מחיר. אכן, החלקים בסיפור שאמורים ליצור את תמונת מציאות חייה של בתיה בזמן הכיבוש הגרמני הם שטחיים משהו, ריקים, כמו תלויים באוויר ללא בסיס: 'במלחמה היו ילדים יהודים שניסו להסתתר מפני הגרמנים... הם פשוט התחפשו לילדים נוצרים' אומרת המורה לדודי; 'הגרמנים נכנסו לעיר שלי ולקחו את כל היהודים' אומרת בתיה עצמה לרותי ולדודי; 'אני חוששת מאוד שאבא ואמא שלך לא יחזרו' אומרת מיריאנה לבתיה. משפטים כאלה ודומיהם הם חסרי משמעות עבור ילדים צעירים. מה פירוש 'הגרמנים לקחו'? מה פירוש 'אמא ואבא לא יחזרו'? מה יבין מכל זה ילד ישראלי - מוגן היטב מכל אימי ההיסטוריה (אבל לרוב לא מוגן כלל מפני זוועות ההווה, האקטואליות והבידוריות, החובטות בו באין מפריע). אם רצתה נעמי שי שלזיכרונותיה המיוחדים תהיה גם זיקה לרקע ההיסטורי ושסיפורה הנוגע ללב של בתיה יקבל את המשמעות הרחבה שלו, כדאי היה לחשוב על מידע מעובד היטב ומותאם-גיל, שהקוראים יוכלו לקרוא אותו וליצור ממנו תשתית – היסטורית, עובדתית אף כי מעודנת - לסיפורן של שתי האחיות.
המאיירת איה גורדון-נוי עשתה כאן עבודה מצוינת. התהיות, החשאיות, הצורך לשמור סוד והזיקה לסיפורים ישנים, לא מציאותיים – אלה מקבלים ביטוי מתמשך באיורים שבהם מעוצבת השמיכה של רותי כקולאז' של קטעי טקסט, תווים וכריכות ספרים ישנים, העוטפים את הילדה שוב ושוב וממלאים את הווייתה. באיורים מופיעים גם רצפים של האות ש – ששששש – המבליטים בנוכחותם העיקשת את הצורך הכפול והמכופל לשמור סוד: מפני ההורים, מפני רותי, מפני בתיה, מפני אנשים מחוץ למשפחה.
תצלומים מקוריים של גיבורת הסיפור שובצו יפה בכעין אלבום תמונות ישן נושן, המעוצב כחלק מן הספר. לטובת האותנטיות, חלק מהתצלומים מלווים כתוביות בלועזית, אך ילדים צעירים כנראה יתקשו לפענח אותם. לצד התצלומים המקוריים יש איורים המעוצבים כתצלומים.
סגירת הסיפור, בפרק הנקרא 'אחרי שנים רבות', היא מרגשת, מרגיעה ומיטיבה: 'לבתיה כבר יש ילדים וגם נכדים, והיא מספרת להם בגלוי את הסיפור שלה. הם שואלים שאלות, והיא עונה. אינה מסתירה דבר. כי היום הכול אחרת: כבר אין סודות, ויותר ויותר אנשים מדברים על השואה ומספרים מה קרה שם, בשנים הרעות ההן'. כאן, לראשונה בספר, מופיעה המילה 'שואה'.
אסור לדבר על זה! מתאים לבני שבע עד תשע.
נירה לוין
איורים: איה גורדון-נוי
כנרת בית הוצאה לאור 2011
79 עמוד, מנוקד
הסיפור מתחיל כשרותי, הילדה המספרת, מגלה במהלך מריבה קנטרנית עם בתם של מכרים עובדה שהייתה נוראה בעיניה: אחותה בתיה, הגדולה, האהובה, איננה באמת אחותה.
'אתם בוודאי יכולים להבין שהייתי המומה. בעצם, כשמירה אמרה לי את הדבר הנורא הזה בפעם הראשונה, לא הבנתי מה היא אומרת בכלל. אולי לא רציתי להבין. אבל לאט-לאט התחלתי לתפוס. ואז כל גופי התחיל לרעוד. הרגשתי כאילו משהו גדול וכבד, מאוד כבד, נפל עליי פתאום'.
כשרותי שאלה את אמה אם יש אמת במה שהטיחה בה בתם של המכרים, היא שמעה לתדהמתה שאותה ילדה אמרה את האמת: בתיה, כך סיפרה אמא לרותי, איבדה את הוריה והצטרפה למשפחה כשרותי הייתה בת שלוש. התברר עוד שהסוד הזה היה גלוי וידוע לאנשים לא מעטים מבין קרובי המשפחה והחברים, אבל אמא אמרה: 'אל תשאלי עוד שאלות, אל תדברי ואל תזכירי את הסיפור הזה לשום בן אדם, במיוחד לא לבתיה, כי זה מאוד יכאיב לה.'
רותי הוצפה בשאלות שלא היה מי שישמע אותן או יענה עליהן. היא לא יכלה לשכוח מה ששמעה, וגם לא להניח לדברים ולהמשיך בחיי שגרה. 'הרגשתי שמהיום הדבר הכי חשוב לי בחיים הוא לדעת ולהבין מה קרה לבתיה. לדעת הכול. את כל הפרטים!'
רותי משתפת בסוד את דוּדִי, בנם של ידידי המשפחה. יחד הם מצליחים לגלות עוד פרטים על מה שקרה לבתיה, ולבסוף, תוך שיחה עם הנערה עצמה, הם מרכיבים את כל החלקים של תמונת ילדותה ויתמותה.
נעמי שי, כך נאמר על גבי הכריכה האחורית של הספר, כתבה את אסור לדבר על זה! בהשראת סיפור חייה של אחותה. זהו סיפור זיכרון; הפרק הראשון בספר נפתח במשפט 'את הסיפור שאספר לכם אני נושאת עמי כבר הרבה מאוד שנים. זהו סיפור לא רגיל ששינה את חיי, ועד היום לא סיפרתי אותו לאיש.'
רותי הבוגרת מספרת לקוראים הצעירים סיפור על רותי הקטנה, תלמידת כיתה א, החווה גילוי מטלטל ומנסה לדלות מן העבר פרשה שאין לה יכולת להבין את מרכיביה. הסיפור מעניין, מרגש ומשכנע בהיותו כתוב בטון אישי, כן, שלעיתים 'נשמע' ממש כאילו סופר על פה.
רותי הבוגרת, הכותבת, כבר יודעת הרבה יותר ממה שידעה כשהייתה ילדה קטנה. כמספרת בוגרת היא גם מודעת למגבלות הידע וההבנה של ילדים בני שבע או שמונה, ולצורך המוסכם להגן עליהם ממפני חרדות ומצוקות. כמו בעלי סיפורים אישיים אחרים בנושא השואה הפונים לקוראים צעירים, היא מנסה ללכת במסלול הבטוח: לספר, אבל רק מעט. לתאר, אבל במילים כלליות מאוד. לדרך כתיבה כזו יש כמובן מחיר. אכן, החלקים בסיפור שאמורים ליצור את תמונת מציאות חייה של בתיה בזמן הכיבוש הגרמני הם שטחיים משהו, ריקים, כמו תלויים באוויר ללא בסיס: 'במלחמה היו ילדים יהודים שניסו להסתתר מפני הגרמנים... הם פשוט התחפשו לילדים נוצרים' אומרת המורה לדודי; 'הגרמנים נכנסו לעיר שלי ולקחו את כל היהודים' אומרת בתיה עצמה לרותי ולדודי; 'אני חוששת מאוד שאבא ואמא שלך לא יחזרו' אומרת מיריאנה לבתיה. משפטים כאלה ודומיהם הם חסרי משמעות עבור ילדים צעירים. מה פירוש 'הגרמנים לקחו'? מה פירוש 'אמא ואבא לא יחזרו'? מה יבין מכל זה ילד ישראלי - מוגן היטב מכל אימי ההיסטוריה (אבל לרוב לא מוגן כלל מפני זוועות ההווה, האקטואליות והבידוריות, החובטות בו באין מפריע). אם רצתה נעמי שי שלזיכרונותיה המיוחדים תהיה גם זיקה לרקע ההיסטורי ושסיפורה הנוגע ללב של בתיה יקבל את המשמעות הרחבה שלו, כדאי היה לחשוב על מידע מעובד היטב ומותאם-גיל, שהקוראים יוכלו לקרוא אותו וליצור ממנו תשתית – היסטורית, עובדתית אף כי מעודנת - לסיפורן של שתי האחיות.
המאיירת איה גורדון-נוי עשתה כאן עבודה מצוינת. התהיות, החשאיות, הצורך לשמור סוד והזיקה לסיפורים ישנים, לא מציאותיים – אלה מקבלים ביטוי מתמשך באיורים שבהם מעוצבת השמיכה של רותי כקולאז' של קטעי טקסט, תווים וכריכות ספרים ישנים, העוטפים את הילדה שוב ושוב וממלאים את הווייתה. באיורים מופיעים גם רצפים של האות ש – ששששש – המבליטים בנוכחותם העיקשת את הצורך הכפול והמכופל לשמור סוד: מפני ההורים, מפני רותי, מפני בתיה, מפני אנשים מחוץ למשפחה.
תצלומים מקוריים של גיבורת הסיפור שובצו יפה בכעין אלבום תמונות ישן נושן, המעוצב כחלק מן הספר. לטובת האותנטיות, חלק מהתצלומים מלווים כתוביות בלועזית, אך ילדים צעירים כנראה יתקשו לפענח אותם. לצד התצלומים המקוריים יש איורים המעוצבים כתצלומים.
סגירת הסיפור, בפרק הנקרא 'אחרי שנים רבות', היא מרגשת, מרגיעה ומיטיבה: 'לבתיה כבר יש ילדים וגם נכדים, והיא מספרת להם בגלוי את הסיפור שלה. הם שואלים שאלות, והיא עונה. אינה מסתירה דבר. כי היום הכול אחרת: כבר אין סודות, ויותר ויותר אנשים מדברים על השואה ומספרים מה קרה שם, בשנים הרעות ההן'. כאן, לראשונה בספר, מופיעה המילה 'שואה'.
אסור לדבר על זה! מתאים לבני שבע עד תשע.
נירה לוין