אוליבר טוויסט
כתב: צ'רלס דיקנס
איור עטיפה: בתיה קולטון
איורי פְּנים: מירה פרידמן
תרגמו: שֹהַם סמיט ואמנון כץ
מודן, אוקיינוס 2010, בסדרה 'הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה'
523 עמוד, ניקוד מסייע
סיפור בן 523 עמודים - מסעיר, מותח, מרגש ומעציב, מצחיק ומקומֵם ומעורר מחשבה, שיש בו רעים וטובים וצדק מנצח – רגע, זה לא הארי פוטר?
בהחלט לא; הרבה יותר טוב!
130 שנה לפני שאוליבר טוויסט היה לגיבורו של מחזמר מצליח, על יתום שלאחר נדודים ותלאות ניצל ממש בעור שיניו מידי חבורת פושעים ושב לחיק קרוביו - לפני כל זה היה הרומאן הריאליסטי
שפרסם ב- 1837 צ'רלס דיקנס, אחד מענקי הספרות האנגלית.
את הרומאן, שתחילה ראה אור בהמשכים והיה מיד להצלחה גדולה, כתב דיקנס מתוך היכרות קרובה עם המציאות שתיאר. כשילדותו המאושרת נקטעה בעקבות הסתבכות אביו בחובות, נאלצה המשפחה להיפרד מחיי הנוחות והרווחה שידעה כמשפחתו של ג'נטלמן אנגלי, ונדחפה אל הצד הפחות נאה של החברה. דיקנס בן ה-12 עבד בתנאי ניצול בסביבה מוכת עוני. את העליבות, את הבּוּרוּת, את העוולוֹת ואת חוסר התקווה בחברה המעמדית של המאה ה- 19 תיאר אחר כך בספריו דיוויד קופרפילד, ניקולס ניקלבי, זמנים קשים ואחרים.
אוליבר טוויסט, שכבר תורגם לעברית לא מעט פעמים, זכה עתה ליחס ההוגן ביותר שיכול היה לקבל מן העברית: תרגום מלא, ברור, מדויק ומוּשְׂכָּל, עשיר ושנון, רגיש למשלבי דיבור, לרוח התקופה שבה נכתב הסיפור ולעברית על כל רבדיה. שהם סמיט ואמנון כץ הוציאו מתחת ידם מלאכת מחשבת ממש, המכבדת את הסופר וגם את קוראיו החיים 140 שנה לאחר מותו.
דיקנס, ברוח המוסכמות הספרותיות של זמנו, זרע בסיפורו את דעותיו האנטישמיות, אֲמיתותיו החברתיות-מגדריות (אף שלא ידע שכאלה היו, למשל 'יש משהו באישה זועמת, ועוד יותר כשלצד הזעם יש לה עוד אי-אילו רגשות עזים – כל אותם דחפים פראיים של פזיזות וייאוש...' עמ' 153); כמו כן הִרצה עקרונות ספרותיים (למשל 'מעברים פתאומיים שכאלה בין סצינה לסצינה, ובכלל, מעברים תכופים בין מקומות וזמנים, אינם רק שכיחים ומקובלים בספרות, אלא נתפסים בעיני רבים כנשמת אפה של אמנות הכתיבה', עמ' 158).
אבל את מיטב כלי הנשיפה שלו ייחד דיקנס לביקורת חברתית נוקבת, כנגד הצביעות הממסדית הוויקטוריאנית, וכנגד המוסר הכפול וחוקי העושק שהכתיבו את התנהלות החברה. כל אלה יחלחלו לתודעתם של קוראים צעירים, גם בזכות סגנונו העוקצני, משעשע עד סאטירי לעיתים, של דיקנס. למשל, ברצותו לתאר את מר בַּאמְבֶּל, השמש המחוזי הממונה על בית המחסה, הוא אומר:
'שעת בוקר מוקדמת הייתה זו כשמר באמבל סגר מאחוריו את שער בית המחסה והפציע במעלה הרחוב, מלא און וגאון, במלוא תפארת שַמָשיותו.'
בהקדמה שכתבו, המתרגמים מכשירים עבור הקוראים הצעירים מעין 'מסלול בטוח' לקריאת הספר – מסבירים מתי נכתב, איפה, למי היה מיועד, מהו סגנונו של דיקנס ומה עלול להקשות את קריאת הרומאן בן 170 שנה. ההמלצה שלהם חד-משמעית ואמיצה:
'למה אנחנו מספרים לכם את זה? [...] כדי להמליץ בפניכם לא להתבייש, ולעשות את מה שנהגנו אנחנו לעשות בילדותנו, כאשר נתקלנו בקטעים ששעממו אותנו או לא היו מובנים [...] לדלג! לפסוח! לדאות מעל שורות או אפילו פסקאות שלמות, אם אינן מדברות אליכם.'
את הספר חותמת אחרית דבר של המתרגמים (בעיקר לטובת המבוגרים יותר).
הניקוד התומך ורשימת הדמויות שבסוף הספר יקלו על הצעירים.
שהם סמיט (1966), אחת מזוג המתרגמים, היא סופרת ומבקרת ספרות. ילידת ירושלים, חיה בתל אביב. כותבת לילדים ולמבוגרים. 'מי שתה לי?', 'מפלצות מן המיתולוגיה היוונית' ושש גיבורות גדולות' הם אחדים מספריה.
אמנון כץ (1966), מתרגם, תרגם בין היתר את שיילו מאת פיליס ריינולדס ניילור, ויחד עם שהם סמיט את חנונוזאור רקס מאת ג'וליה דונלדסון ואחרים.
לראיון עם המתרגמים
הסופר צ'רלס דיקנס, כתב בין היתר גם את הרומנים הגדולים
בית ממכר עתיקות, ציפיות גדולות ושתי ערים
אוליבר טוויסט מתאים לצעירים בני עשר ומעלה, ולמבוגרים
נירה לוין
איור עטיפה: בתיה קולטון
איורי פְּנים: מירה פרידמן
תרגמו: שֹהַם סמיט ואמנון כץ
מודן, אוקיינוס 2010, בסדרה 'הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה'
523 עמוד, ניקוד מסייע
סיפור בן 523 עמודים - מסעיר, מותח, מרגש ומעציב, מצחיק ומקומֵם ומעורר מחשבה, שיש בו רעים וטובים וצדק מנצח – רגע, זה לא הארי פוטר?
בהחלט לא; הרבה יותר טוב!
130 שנה לפני שאוליבר טוויסט היה לגיבורו של מחזמר מצליח, על יתום שלאחר נדודים ותלאות ניצל ממש בעור שיניו מידי חבורת פושעים ושב לחיק קרוביו - לפני כל זה היה הרומאן הריאליסטי
שפרסם ב- 1837 צ'רלס דיקנס, אחד מענקי הספרות האנגלית.
את הרומאן, שתחילה ראה אור בהמשכים והיה מיד להצלחה גדולה, כתב דיקנס מתוך היכרות קרובה עם המציאות שתיאר. כשילדותו המאושרת נקטעה בעקבות הסתבכות אביו בחובות, נאלצה המשפחה להיפרד מחיי הנוחות והרווחה שידעה כמשפחתו של ג'נטלמן אנגלי, ונדחפה אל הצד הפחות נאה של החברה. דיקנס בן ה-12 עבד בתנאי ניצול בסביבה מוכת עוני. את העליבות, את הבּוּרוּת, את העוולוֹת ואת חוסר התקווה בחברה המעמדית של המאה ה- 19 תיאר אחר כך בספריו דיוויד קופרפילד, ניקולס ניקלבי, זמנים קשים ואחרים.
אוליבר טוויסט, שכבר תורגם לעברית לא מעט פעמים, זכה עתה ליחס ההוגן ביותר שיכול היה לקבל מן העברית: תרגום מלא, ברור, מדויק ומוּשְׂכָּל, עשיר ושנון, רגיש למשלבי דיבור, לרוח התקופה שבה נכתב הסיפור ולעברית על כל רבדיה. שהם סמיט ואמנון כץ הוציאו מתחת ידם מלאכת מחשבת ממש, המכבדת את הסופר וגם את קוראיו החיים 140 שנה לאחר מותו.
דיקנס, ברוח המוסכמות הספרותיות של זמנו, זרע בסיפורו את דעותיו האנטישמיות, אֲמיתותיו החברתיות-מגדריות (אף שלא ידע שכאלה היו, למשל 'יש משהו באישה זועמת, ועוד יותר כשלצד הזעם יש לה עוד אי-אילו רגשות עזים – כל אותם דחפים פראיים של פזיזות וייאוש...' עמ' 153); כמו כן הִרצה עקרונות ספרותיים (למשל 'מעברים פתאומיים שכאלה בין סצינה לסצינה, ובכלל, מעברים תכופים בין מקומות וזמנים, אינם רק שכיחים ומקובלים בספרות, אלא נתפסים בעיני רבים כנשמת אפה של אמנות הכתיבה', עמ' 158).
אבל את מיטב כלי הנשיפה שלו ייחד דיקנס לביקורת חברתית נוקבת, כנגד הצביעות הממסדית הוויקטוריאנית, וכנגד המוסר הכפול וחוקי העושק שהכתיבו את התנהלות החברה. כל אלה יחלחלו לתודעתם של קוראים צעירים, גם בזכות סגנונו העוקצני, משעשע עד סאטירי לעיתים, של דיקנס. למשל, ברצותו לתאר את מר בַּאמְבֶּל, השמש המחוזי הממונה על בית המחסה, הוא אומר:
'שעת בוקר מוקדמת הייתה זו כשמר באמבל סגר מאחוריו את שער בית המחסה והפציע במעלה הרחוב, מלא און וגאון, במלוא תפארת שַמָשיותו.'
בהקדמה שכתבו, המתרגמים מכשירים עבור הקוראים הצעירים מעין 'מסלול בטוח' לקריאת הספר – מסבירים מתי נכתב, איפה, למי היה מיועד, מהו סגנונו של דיקנס ומה עלול להקשות את קריאת הרומאן בן 170 שנה. ההמלצה שלהם חד-משמעית ואמיצה:
'למה אנחנו מספרים לכם את זה? [...] כדי להמליץ בפניכם לא להתבייש, ולעשות את מה שנהגנו אנחנו לעשות בילדותנו, כאשר נתקלנו בקטעים ששעממו אותנו או לא היו מובנים [...] לדלג! לפסוח! לדאות מעל שורות או אפילו פסקאות שלמות, אם אינן מדברות אליכם.'
את הספר חותמת אחרית דבר של המתרגמים (בעיקר לטובת המבוגרים יותר).
הניקוד התומך ורשימת הדמויות שבסוף הספר יקלו על הצעירים.
שהם סמיט (1966), אחת מזוג המתרגמים, היא סופרת ומבקרת ספרות. ילידת ירושלים, חיה בתל אביב. כותבת לילדים ולמבוגרים. 'מי שתה לי?', 'מפלצות מן המיתולוגיה היוונית' ושש גיבורות גדולות' הם אחדים מספריה.
אמנון כץ (1966), מתרגם, תרגם בין היתר את שיילו מאת פיליס ריינולדס ניילור, ויחד עם שהם סמיט את חנונוזאור רקס מאת ג'וליה דונלדסון ואחרים.
לראיון עם המתרגמים
הסופר צ'רלס דיקנס, כתב בין היתר גם את הרומנים הגדולים
בית ממכר עתיקות, ציפיות גדולות ושתי ערים
אוליבר טוויסט מתאים לצעירים בני עשר ומעלה, ולמבוגרים
נירה לוין