אמיל וקרל

כתב: יעקב גלאטשטיין
מיידיש: אריה אהרוני
הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים 2008, סדרת 'צעירים'
158 עמוד, לא מנוקד

הזמן החולף מסיט אמנם ממרכז ההתעניינות את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, אך דווקא בזכותו מצטללת בתודעה התקופה שסביב אותה מלחמה, ואירועים ודמויות שהזרקור הציבורי האיר אותם פחות זוכים להתייחסות.
הנובלה אמיל וקרל שנכתבה ביידיש התפרסמה לראשונה ב- 1940, כשידיעות על מה שהתרחש בזמן המשטר הנאצי כמעט ולא הגיעו לעולם החופשי. היא תורגמה לאנגלית רק בשנת 2005.

אמיל וקרל בני התשע הם שני חברים טובים, תלמידי בית ספר בעיר וינה שבאוסטריה. הסיפור מתרחש ערב ה'אַנשלוּס' – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, בתקופה שבה היה באוסטריה משטר פשיסטי אכזרי. אביו של אמיל (היהודי) והוריו של קרל (שאינו יהודי) נכלאו במחנות ריכוז ונרצחו על רקע פעילותם למען זכויות האדם. הסיפור עוקב אחרי הילדים מרגע שנותרו לבדם, חסרי כול.
הבריונות, גסות הרוח והאלימות, השנאה העיוורת ליהודים והחגיגות על דמם הניגר ברחובות וינה - אלה מלווים את שני הילדים המבועתים ואחוזי האימה, עד שנמצא להם מקלט בביתם של שני לוחמי חופש אמיצים.
'אנחנו חיים עכשיו כמו עכברים, מסתתרים בחורים,
אבל אתם תשמעו ממרחקים מתי יבוא יום השמחה,
מתי וינה תהיה שוב וינה, מתי ברלין תהיה שוב ברלין,
מתי אדם יהיה שוב אדם. עכשיו אנחנו חייבים
להציל אתכם. אתם לא תחזיקו כאן מעמד.'
לא, סוף טוב אינו מובטח; ברגע האחרון אמנם מסתמן פתח של הצלה, והילדים – שמשפחתו הסוציאליסטית של האחד היא מגרעת לא פחותה מיהדותו של האחר – נלקחים לתחנת הרכבת בדרכם לאנגליה, במסגרת מבצע הצלת ילדים יהודים שנקרא 'קינדר-טרנספורט'. אך במהומה ששררה בתחנת הרכבת הופרדו הילדים זה מזה, והקוראים אינם יודעים מה עלה בגורלם.
יתכן שאילו נכתבה הנובלה מאוחר יותר, לא היה הסופר מניח לנו את נחמת התקווה.

הסיפור מצליח להלום בקוראים בתחושת הפחד וחוסר האונים שהשתלטו על חיי הילדים.
קשה להניחו עד סוף הקריאה.

מומלץ מאוד לבני 11 ומעלה
נירה לוין