המלך אהר'לה פורש

כתב: יונתן יבין
איורים: עופר גץ
כנרת זמורה-ביתן 2015 
40 עמוד, מנוקד

'החלטתי, ולא בלב קל,'
השפיל ראש החיות את הראש,
'לוותר על מלכות ועל כֵּס ועל כתר,
ובמילים אחרות: לפרוש!' 

בימים שבהם פעלים מהשורש פר'ש נאמרים בכובד ראש גם בפי זאטוטים ('הייתי בחוג כדורסל, אבל פרשתי'), טבעי שגם מלך החיות מבקש לפרוש. במעשיות ובסיפורי העם הוא נחשב שליט בלתי מעורער, ורק לעתים נדירות מעז אי מי לחלוק על סמכותו או ללמדו פרק בענווה. המוסכמה הז'אנרית  והמציאות הפוליטית בישראל של ימינו אתגרו את יונתן יבין; בספרו הוא מציע לקוראים צעירים שיעור באזרחות: מה קורה כשהמלך מבקש לוותר על כסאו ולפרוש לחיים פרטיים? האם אנרכיה תשתלט על ממלכתו? האם נתיניו ינצלו את ההזדמנות להתנער מן המלוכה ויפלסו לעצמם דרך למשטר דמוקרטי?
 
הבחירה הטבעית של בני ארבע-חמש איננה ממשל ואזרחות, אך יבין, בעברית מצוינת, בסגנון מקורי ובהיר ובהומור שנון מצליח להנחית את הנושא בשלום בחדר הילדים:
מענף לענף השמועה עופפה:
'בחמש תתקיים אספה דחופה!
חובה להגיע! אסור לאחר!
המלך עצמו יעלה וידבר!' 

מהנעשה בממלכת החיות של יונתן יבין (כמו במשלים ובסיפורי עם) אפשר להקיש על עולמם של בני האדם; גם בין בעלי החיים יש טיפוסים שונים של אזרחים - תמימים וספקנים, חשדנים, אופורטוניסטים, לגלגנים ושווי נפש - והשתקפותה של החברה האנושית רחוקה מלהיות מחמיאה...
הסיפור מנצל את האפשרויות שמציעה השפה: הוא שובר צירופים ('אל הבמה טיפס הוד רעמתו'; 'ועכשיו אעשה קצת למאורתי'), יש בטקסט משחקי לשון ('השפיל ראש החיות את הראש'; 'הסתמרה פרוותו של סמור') ויש גם שורות שבהן המצלול תומך במשמעות ('ניחשו בלחישת-לשונות הנחשים'). חלק גדול מההומור זמין לילדים, למשל 'ההיפופוטם הסכים: זה באמת נושא קצת כבד'; 'הג'ירפה היססה: זה ממש תפקיד רם מעלה'.
לא מעט שורות בסיפור קורצות לשני הקהלים: בעוד הילדים נהנים מהמשמעות המילולית של הטקסט ('הוא שוב מעלה את מחיר הבשר?' או 'זה נשמע כמו תרגיל מסריח, אנפף הבואש ונאנח'), המבוגרים יחשבו על כלכלה ועל פרשיות פוליטיות מן המציאות הישראלית. 

באיוריו של עופר גץ נראה המלך המהרהר בחייו החדשים כשהוא בוחן את דמותו בספר 'מיץ פטל',  כשהוא מפליא בסלסול סרט בתרגיל התעמלות אמנותית, וכשהוא צופה לעבר הטאג' מהאל בתסרוקת היפית. האיורים מלווים בצמידות את הטקסט ומשמשים גם מעין מגדיר בעלי חיים לילדים שהידע שלהם בזואולוגיה (טפיר? בונה?) אינו די רחב.
מעניין מה יחשבו הקוראים הצעירים על סוף הסיפור: התכנית להאצלת סמכויות נכשלת, 'כי השרים דאגו רק למה שלא צריך - ולמה שצריך לא דאג אף אחד', המלך אהרילה 'קצת הצטער שהוא כבר לא יכול לצוות מה שמתחשק לו על כל החיות', ולאחר בחינה מחודשת של תכניותיו הוא שב ומכנס את נתיניו:
'אבל עכשיו נדמה לי שאולי כדאי,
אם כולכם תסכימו אתי, בוודאי,
לחזור לשיטת הממשל הישן -
אני אהיה מלך, ואתם...
ובכן:
אתם לא תעשו בלגן.
אתם תהיו אתם,
אני אהיה אני,
ונחיה כמו שחיינו פעם...'
ילדים חדי עין יבחינו שהצעתו של המלך לא התקבלה מיד בתשואות; רק בעידודו של הבונה, פוליטיקאי היודע לקרוא את המפה, הבינו החיות מה מצופה מהן ופרצו בתרועות 'למלך הידד! יחי המלך!'.
סוף הסיפור בוודאי לא ישמח את המבוגרים, כשם שהמראָה שיונתן יבין הציב מול פניהם לא תמלא אותם שמחה; חבל שגור הקנגורו הנבון, שבתחילת הסיפור הגיב בתבונה על הודעת המלך, לא קיבל הזדמנות להגיב גם כאן על ההחמצה... 

אף שבסיפור עצמו החיות חזרו בצייתנות לשלטון יחיד וויתרו על הזדמנות לשנות את חייהן, הסיפור מציף שאלות דרמטיות: למה אף בעל חיים לא רצה להיות ראש ממשלה? למה החיות לא הצליחו בתפקידים שקיבלו? האם שלטון של מלך יכול להיות טוב לאזרחים? והאם גם אצלנו בארץ המלך רוצה לפרוש?
יונתן יבין (1972), סופר ישראלי, כותב לילדים ולמבוגרים. המלך אהר'לה פורש הוא ספרו התשיעי לילדים. עופר גץ, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אייר גם את ספרו הקודם של יבין; ראו ריאיון באתר הפנקס.
המלך אהר'לה פורש מתאים לבני ארבע עד שבע.
נירה לוין