כתבה: גליה עוז
איורים: תמר נהיר-ינאין
כתר ספרים 2007, ראשית קריאה
94 עמודים, מנוקד.

שקשוקה היא כלבה קטנה, 'מקושקשת' ו'צבעונית'; רק לפני שבועיים אספה אותה יוּלִי מן החצר, וכבר החליט מישהו לגנוב אותה.

ליולי נדמה שהיא יודעת מיהו אותו 'מישהו'. בעצם, היא בטוחה שעשה זאת כדי להתנקם בה, ביוּלִי, על מה שקרה בכיתה. אופק, החבר של יולי, עוזר לה לברר מה עלה בגורלה של שקשוקה.
האם יולי ואופק חושדים באדם הנכון? אֶת זה יגלו הקוראים כשיקראו את הספר. וכדאי לזכור שהחיים מלאים הפתעות!
עד כאן באשר לתוכן הסיפור, הנטוע היטב בעולמם של קוראים צעירים, כתוב היטב ומושך לקריאה.
דווקא מפני היותו סיפור כזה, כדאי להשמיע כמה הרהורים:יולי וחבריה (בני שבע? שמונה?) הולכים יום-יום לבית הספר וחוזרים ממנו תוך שהם נאלצים להשלים עם התנהגות בריונית-גברתנית של דוֹתן, ש'פשוט חייבים לפחוד ממנו. הוא זוכר כל מה שעושים לו והוא מתנקם'. המבוגרים בסיפור הזה, כמו במציאות, לא מצליחים לשמור על ביטחונם של הילדים או לשנות את המצב.
יולי וחבריה פשוט התרגלו לנוכחותה הממאירה של האלימות. יולי (כבר אמרנו: בת שבע? שמונה?) גם משמיעה ביטויים שהפכו שגורים בשיח הילדים: הדפוק הזה, יא מהבּוּל, יא סלרי מכובס וכו'.' האם גם זה תוצר של חיים בחברה אלימה?
הסיפור נמסר מפיה של יולי, בשפתה המשופעת אפיונים של עברית-מדוברת-בפי-ילדים. יולי אומרת – 'הוא נתן לי כָּפָה', 'הוא אמר לי לסתום', וגם פנינים כמו 'לבוא לַבֵּית סֵפֶר'. לשונה של יולי, המודפסת כמו שהיא, מעוררת מחשבות על הַכְתָרַת האותנטיות, ועל התמסמסות המרחק שבין השפה הכתובה לשפה הדבורה.

ומחאה חשובה אחת:
אחד מן הביטויים שיולי משתמשת בהם הוא 'יא מְפַגֵר'.
יתנו נא הכותבת והעורכים את דעתם על ילדים הלוקים בפיגור, על ילדים החיים לצד אחים מפגרים או לומדים בבתי ספר לצד מי שלוקים בפיגור. המילה מפגר - כמו המילים עיוור, אוטיסט, נָכֶה - אסור שייעשה בה שימוש כמילת גנאי ואסור ששימוש כזה יקבל לגיטימציה, גם אם הוויתור יבוא על חשבון האותנטיות של שפת הַמְסַפֵּר. זה אמנם עניין חוץ-ספרותי, אבל אנושי בהחלט.

שקשוקה נעלמת מתאים לגילאי שמונה עד עשר.
נירה לוין