אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

חזיז ורעם


'הדבר היה בשלושים וחמישה במאי… ולכן אין כל פלא שלא התפלא הדוד סבוני על שום דבר… ולא עוד אלא שהדבר היה בחמישי בשבת…. כמו היום.'
אריך קסטנר היה דוגמא לגבהים ולמרחקים שאליהם יכול הדמיון להפליג, כשהמציאות משמשת לו עוגן ומפרש כאחת.
בשלושים וחמישה במאי נכנס הדוד סבוני לארון שבמסדרון ויצא בים הדרומי. בהארי פוטר, להבדיל, כדי להגיע אל הרכבת לבית הספר לקוסמים בהוגוורת' עולים בכוח הדמיון על רציף תשע ושלושה רבעים.
ספירה שכל ילד מסוגל לקלוט כדרכון לקסם. אפילו אני.
על פי הספירה היצירתית הזו קסטנר בכלל לא מת. לא רק שגיבוריו ממשיכים לחיות וספריו להמכר, אלא שהוא אמור היה להיות בסך הכל בן מאה ושש. כך שיש לו להלכה - אם גם לא למעשה - עוד ארבע עשרה שנה ליעד היהודי הנדיב למדי: עד מאה ועשרים.
יש גירסה שעל פיה, למעשה- אם גם לא על פי ההלכה - , הוא היה יהודי. על כך אמרה פעם לואיזלוטה אנדרלה, חברתו לחיים, שיהדותו אולי יכולה להסביר את כשרונו.
עברית הוא ידע. או לפחות ידע לזהות את האותיות העבריות כי כאשר הגשתי לו את אמיל לחתימה, הוא טען שזה אמיל שלו.
הוא טעה כמובן כי זה היה אמיל שלי. והיה לי אפילו כתם גבינה צהובה מן הכריך שהיה על הכריכה, וקורט טוכולסקי שקסטנר העריץ, אמר שבכל כתם על ספר גלום סיפור שלם של זכרון ילדות.
במובן הצר קסטנר צדק. זה היה אמיל שלו בעברית. בתרגום אלתר איילי.
לעברית שאליה תורגמו ספריו בראשונה היה עולם מושגים מתפתח, גמיש ויצירתי, אם גם אתנוצנטרי. הגרמניות שלו, והשואה שלנו מילאו תפקיד לא קטן ביחסים. מינכן של 'אורה הכפולה' היא בגרמניה השנואה, אז נעביר אותה לציריך, גרמיש פרטנקירכן תיעלם בכלל והחזיר אצל הספר יהפוך תיש. ואם צריך, אז גם האיור יעבור גיור.
מצלמה נקראה מכונת צילום, ככר נקראה מגרש, הפעמון של שילר הפך להיות 'אהבת ציון' של מאפו, הנזל וגרטל של האחים גרים היו לאמי ותמי, שטרוולפטר של היינריך הופמן היה יהושוע הפרוע, קאיתוש המכשף של יאנוש קורצ'אק הפך יותם קסם ודוד רינגלהוט של קסטנר היה לדוד סבוני.
בתפיסת העולם התרגומית הזו הפכו 'הנערים מרחוב פאל' של פרנץ מולנאר ל'מחניים'. לקח לי שנים להבין שמחניים זה שני מחנות.
בתחילת העבודה על התרגומים-החדשים לספרי קסטנר, הבנתי שגם כאן יש מחניים. לפחות. מחנה השמרנים ומחנה הליברלים. בית הלל ובית שנאי בהתאמה הפוכה.
ראיתי שליחות בנאמנות למקור ולו במחיר התפוגגות כלשהי של הקסם העברי, 
שהיה בו מתסמונת הקסם התרגומי הנרכש.
הדבקות במקור לא היתה משנאת התרגומים הקודמים, אלא מתוך הכרה שתפקידו של התרגום הוא לקרב עולמות על ידי הצגתם זה לזה. וכי מה הוא תרגום אם לא שפתו של הסופר בלשונו של הקורא. ושפתו של אדם היא עולמו, וזה כולל שמות-גיבורים, מקומות ומאפייני תרבות.
בעבר היו עקרונות התרגום-- אחרים. לאה גולדברג כותבת על 'אמיל והבלשים' 
בספרה 'בין סופר ילדים לקוראיו':
'התרגום העברי בעריכתו של אברהם שלונסקי מכפר על ה'לוקאליות' הברלינית של הספר. דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארצישראלי- חי וסימפאטי.'
די פחדתי להמרות את פיה של לאה גולדברג. אבל עזר לי בכך שלונסקי עצמו במאמרו 'המשחק ששמו תרגום': 'הרבה חשבתי', הוא אומר, 'למי או למה לדמות את אמן התרגום. נדמה לי שהמשל הממצה ביותר הוא משל השחקן. הוא קורא לזה 'כשרון ההזדהות עם ה'אני' של הזולת'. היכולת הנפשית- 
בעצם הפסיכופיזית- להיות הוא. בעצם אני שהיה להוא, אני והוא בעת ובעונה אחת.
כמה שהוא צדק.
יום אחד ביקש ממני ילד, הקדשה. ניסיתי להודיע שאני לא קסטנר. זה לא עזר. אז הקדשתי לילד חידה.
בעמוד הראשון, השאלה:
'לא כתבתי את הספר אבל כל מילה בו שלי.' מי אני?
ובעמוד האחרון התשובה:
'המתרגם.'
וכך אני מרגיש.
הנה שמות של כמה ממתרגמי קסטנר לעברית ועורכיהם כדי שתבינו איזו יראה צריך אדם להדחיק כדי להיכנס אל ההיכל, באמצעות מפתח שהוא קיבל אמנם מן השומר, אבל עדיין מרגיש שהוא מתפלח. כאמירתו של ע. הלל, 'תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו'. ציטוט שהכרתי באמצעות ספרו בעל שם זה של חוקר ספרות הילדים והקסטנראי הותיק, מנחם רגב.
אלתר איילי ואברהם שלונסקי, אלישבע קפלן ומרים ילן שטקליס. לאה גולדברג, אוריאל אופק, בינה אופק, אלה אמיתן, יהושוע טן פי וחנניה רייכמן ולא מניתי את כולם.
טובה שראל, ששמרה על העברית שלי, או ניסתה לשמור על העברית מפני, נזפה בי לעתים במהלך העבודה באומרה: 'אבל במקור זה כך וכך. וה'מקור' באמירה הזו היה לא אחר מאשר התרגום הקודם לעברית.
למה להכחיש? התרגומים הישנים הילכו עלינו קסמים.

'חזיז ורעם' קראנו לערב הזה, לכבוד הביטוי הארכאי, המדליק כל כך, אחיו, התאום-הלא-זהה של 'כפתור ופרח'.
במקור, חזיז ורעם הוא DONNERWETTER . סופת רעמים. כמעט מונח של חזאים. במובן הספרותי הוא התפעלות כעוסה, מהולה בפליאה.
והחזיז לא היה אלא ברק על פי ערכי המילון של טורצ'ינר ולזר משנות העשרים- ומבוסס על: ה' עושה חזיזים ומטר גשם' מספר זכריה.
כפתור ופרח לעומתו תלוי בניגון.
כדברי ראש שבט החוזר לאוהלו מעט מוקדם מן הצפוי ואומר: 'כפתור ופרח.' כלומר: 'וואללה יופי. נעשית לי מודרנית, עוד מעט גם תעשני.'
'חזיז ורעם' הוא תמצית הלא ייאומן, שאוהבים לקרוא לו היום לא ייאמן. (או להפך). מצדי שניהם בסדר. פיני גרשון שלא ייאמן, קולע מבחינתי לשתי המשמעויות גם יחד. שלושתן בעצם. לא ייאמן, לא ייאומן וגם קולע.
חזיז ורעם בעברית המאונגלזת של היום הוא: שששששיייייייייווו… או WOW
ויש גם גירסה ב UNDERSTATEMENT : יותר BLASEE והיא בערך ככה:
לאאאאאאאאאאאאאא. וואלה?
ובעיני אוזני, שהן זירת ההתרחשות של תרגום, שם, בעיני אוזני, 'חזיז ורעם' היה-ונשאר הקוד המוסכם לקרח ששערותיו סומרות מרוב תדהמה, בעוד עיניו יוצאות מארובותיהן ותרות אחר משהו להיאחז בו:
'חזיז ורעם' קרא פתאום הדוד סבוני, 'הרואים אתם את העגל בעל הראשיים?'
קסטנרית היתה שפה עברית מחכימה ולעתים מתחכמת, יבשה עם לחלוחית, דידקטית ופרחחית כאחת, גבוהה מעט אבל לעולם לא מתנשאת, בגובה העיניים.
עיניים של משקפופרים, זה נכון, אבל קסטנר הרי היה זה שהפיח בחליפותיהם המקומטות של החנונים מעט כבוד עצמי.
'אמנם כן! לפני אחת המיטות עמד עגל ברוד בעל שני ראשים והבליט את ארבע עיניו כנגד הכרסתן שהזמינו לפניו. בראותו את החיה המשונה גחך הלה לתוך כר מיטתו גיחוך אווילי. סוף סוף הניף ידו וקרא: 'אחורה פנה!' כשהוא נחנק מצחוק. ומיד נעלם העגל.'
זה הקטע עם הסוף הטוב, אבל אחר כך תפוחי השמן לא מקפיד על כללי
בטיחות-זימון-דמיונות, ושוכח את סיסמת הביטול:

'חזור'-קרא- 'חזור מיד יצור מנוול!'
אך האריה קרב וכבר התחיל מכרסם בכסת
'לך לעזאזל!-' צרח תפוחי
מרוב פחד שכח שצריך לומר 'אחורה פנה'- אמר דובשני- 'אם לא יזכור את המלים האלה בעוד מועד, טרוף יטרוף אותו האריה.'

מי יכול להתחרות בשמות כמו דובשני ותפוחי. וכמה 'צחוקים' סיפק השם המקסים הזה: הדוד סבוני.
עם צאתם המחודשת לאור של אמיל ושל אורה שלחה מישהי מכתב למערכת העיתון, בטרוניה שקסטנר ציווה עלינו לא להשיל מעלינו את זכרונות הילדות. חמתה בערה בה על שיצאו תרגומים חדשים.
אמנם יש אנשים המסירים את זכרונות הילדות ומתנערים מהם כאילו היו כובע משומש או סוודר ישן. אבל העולם השתנה והעש אוכל בסוודרים הישנים. והעשים הקטנים של היום לא אוהבים לאכול צמר ישן אלא אקרילן. מינימום.
אפילו זה כבר מיושן. היום FLEECE הוא החומר. FLEECE שקוראים לו אצלנו FLEEEZE משום מה. סגסוגת של בקבוקי קולה ממוחזרים, או אם תרצו: גיזת הנפט.
'סליחה', שואל אמיל, 'היש על ידכם עוד מקום אחד קטן פנוי?'
'פככככככככככככ… איזה קטן, ואיזה אמייאט יא חנון. שב כבר לפני שאני מביא לך כאפה.'
כך היה בוודאי נשמע הדיאלוג לו אמיל היה נכנס לתא הרכבת כשהוא לבוש ג'קט מFLEEZE.
וכך נשמעה גיזת הזהב של השלושים וחמישה במאי:
'דני ביקש מדודו כי יעצור את הסוס ליד מגרש האספורט. הנה כבר נשמע קול תרועת החצוצרות וכעבור שעה קלה נראה לעיניהם האיצטדין. ביציעים ישבו אבירים דומים לאלונים זקנים ובנות נדיבים מסתכלות בעד משקפות וגם אצילים בפיאות נוכריות גדולות וגבירות בקרינולינות רקומות.'
ואולי אתם קשורים דווקא לסריגה הבאה של אלישבע קפלן, מתוך 'אורה הכפולה':
הילדות שיקרו בגברת עמליה! שכן גמרו אומר לשמור את הסוד בינן לבין עצמן ולהשתדל לפותרו בכוחן הן. וכל מי שינסה לתהות על קנקנן, אחת דתו- להיות מרומה, כי דרך אחרת אין. אפילו אורה אין לבה נוקפה על כך- ולאו מלתא זוטרתא היא! בזמן האחרון דבקות שתיהן זו בזו כקוצים של תשעה באב.'
השנים יצרו חיץ בין קסטנר הנפלא לקוראי הדור החדש בישראל.
זה לא אומר שצריך להתבטל בפני החידושיות. אחרת היה צריך לקרוא לאמיל : אי-מייל והבלשים.
על כן היה זה בעצב אך, איך אומרים היום? בנחישות, שהלכתי לקראת התרגום החדש, בבחינת דור הולך ודור בא ודור לדור יביע אומר.
ואם אנחנו בעניין של דור הולך ודור בא: שכנא צפלוביץ' המנוח קיבל את הזכות להשתמש בשם הוצאתו של אחד העם. הוא הפך את שם ההוצאה לשם משפחתו שלו. אחיאסף. ההזדהות הפכה זהות.
שכנא אחיאסף הביא את קסטנר אל קוראי העברית. אני צריך להודות לבנו מתן על מתן ההזדמנות להפוך מתרגם, וזו גם אולי ההזדמנות לברך את שירי אחיאסף שנכנסה במרץ נעורים לנעליים המכבידות-כה של דור שלישי למשפחת מוציאים לאור. ורוני אחיאסף מתחילה לדדות בעקבותיה.
והאם תהיה תודה קסטנריאנית שלמה מבלי שאודה לאמא שלי, שהביאה אותי עד הלום? אם כי האמת היא שהערב, אני הבאתי אותה עד הלום.
ולילדי שצריכים לחיות עם הפוליגלוט האסוציאטיבי הזה.

לסיום, הרשו לי רגע של כפירה:
תרגום טוב מעולם לא הציל ספר רע.
(אם כי קרה לא פעם שתרגום גרוע עשה עוול לספר טוב).
במקרה של אריך קסטנר, הצטרפתי לשורה ארוכה של מתרגמים-ועורכים, ועל כולנו גם יחד אפשר לומר:
קסטנר הוא קסטנר למרות התרגומים- לא בגללם. 

מיכאל דק
על הקסם שבתרגומים הישנים לספרי אריך קסטנר
דברים בבית אריאלה ב-9.6.05