אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

מעשיות מסורתיות ומעשיות חדשות

המעשייה היא יצירה ספרותית-עממית, המסופרת בדרך כלל בעל פה, בפני קהל, וכל מספר, בכל תרבות, מעניק לה אופי משל עצמו ומשל סביבתו.
חוקר הפולקלור, אקסל אולריק, ניסה לסכם את הקווים המאפיינים את הספרות העממית ובכלל זה את חוקי המעשייה. עבודתו נקראת 'החוקים האפיים של הספרות העממית' (עברית: י. שטרנברג, בתוך: מרקו כהן עורך: פרקים בתולדות יהודי המזרח. כרך ד'). ובעקבותיו, ניתן לסכם את חוקי המעשייה על פי הפירוט הבא:
1. בדרך כלל פותחת ומסתיימת המעשייה במשפטים נוסחאיים קבועים: 'פעם אחת, לפני הרבה, הרבה שנים', ו- 'הם חיים באושר ועושר עד היום הזה'.
2. תהליך העלילה עובר ממצב של שלווה למצב של התרגשות, ולאחר אסון או מבחן אותו עובר הגיבור המרכזי-מסתיימת העלילה במעבר ממצב של התרגשות למצב של שלווה.
3. העלילה במעשייה היא אחת בלבד, אין בה סטיות לאחור או עלילות משנה. היא מתפתחת בזמן, קדימה בלבד, באופן חד קווי.
4. הדמויות במעשייה הן בדרך כלל דמויות 'שטוחות', אינן משנות אופי בתהליך העלילה, ומעוצבות בדפוסים קבועים.
5. הדמויות הן חסרות שם, בדרך כלל, ומכונות בשמות תואר, בתכונה הבולטת שלהן, (שלגייה, לכלוכית, כפה אדומה וכו') בהיותן כאלה, הן מאפשרות לקורא להזדהות עמן. הדמויות הן סטריאוטיפיות, 'טובות' או 'רעות'. אין דמויות אפורות במעשייה. כולן מוקצנות בתכונותיהן, מה שקורא אולריק בשם 'חוק הניגוד'.
6. חוק החזרה: החזרה מאפשרת למספר להדגיש את הטעון דגש, ולהבהיר לשומע מה שחשוב יותר בעלילה. החזרה יכולה להיות באותו נוסח עצמו, או לעיתים בשינוי סגנוני. במקרים רבים משמשת החזרה גם אמצעי לגרום לקהל השומע להשתתף בסיפור, שכן החזרה הזהה מאפשרת לקהל להצטרף למספר, ולהשמיע דברים יחד עמו.
7. ' חוק השניים על הבמה ' : בספרות העממית הקונפליקט בין הדמויות הוא בין שתים בלבד (קונפליקט חד, ובלתי מורכב) לעיתים, מתפקדת קבוצה שלמה בתפקיד גיבור אחד, כי למעשה, הם מדברים בקול אחד. (שלגיה מול שבעת הגמדים, עלי בבא מול ארבעים השודדים וכיוצא בזה).
8. המעשייה אינה קשורה למקום ולזמן ספציפיים. התיאורים הם על זמניים, כמו יער, מגדל או אפילו בית פשוט, כל אלה יכולים 'להתמקם' בכל מקום שהוא ובכל זמן שהוא, ועל ידי כך, שוב, מאפשרים לשומע להזדהות עם המסופר, כשהוא יכול לעגן את המעשייה גם במקומו שלו.
9. 'חוק המספרים המאגיים' : בדרך כלל מופיעים במעשייה מספרים נוסחאיים, מאגיים: שלוש,שבע, שתים עשרה וארבעים. המספר שלוש, עשוי לשמש כמספר קונקרטי, (שלושה אחים, שלושה ימים, שלושה נשפים וכו') כאשר בהיותו בלתי זוגי, הוא מעמיד שניים מול אחד. המספרים הבאים, שבע(קדושה), שתים עשרה(שלמות), ארבעים (המון, בלתי ניתן לספירה) הם מספרים מופשטים. אין מונים את היחידות אלא דנים בקבוצה השלמה (שבעת הגמדים, ארבעים השודדים).
10. 'חוק הדו שיח' ו'חוק השאלה הרטורית'. המספר מנסה לשוות לסיפור אוטנטיות, ולכן הוא נותן דברים בשם גיבוריו וב'ציטוטן' הוא משנה את קולו בהתאמה לדמויותיהן. השאלה הריטורית מגבירה את המתח ע'י גיוון קולו של המספר.
11. 'חוק המוטיב העל טבעי': בסיפורי המעשייה נפתרת הבעייה של הגיבור, בדרך כלל בסיוע כוחות מאגיים, בלתי אנושיים, פייה, מכשפה, יונים מדברות, דג עושה פלאים וכיוצא בזה.
12. ' חוק הסוף הטוב והצודק': בסיום המעשייה מקבל, בדרך כלל כל גיבור את מה שמגיע לו: הטוב מקבל פרס על טובו ועל סבלו, והרע מקבל עונש על מעלליו.

על פי הדמויות המתפקדות כ'גיבור ראשי' במעשיות, ניתן לחלק את המעשיות לשלושה סוגים: 'מעשיות נשיות', בהן הגיבורה היא נערה או אישה במצוקה, שבסוף המעשייה היא תינשא, קרוב לוודאי לנסיך עשיר. 'מעשיות גבריות',בהן הגיבור הראשי הוא נער או גבר במצוקה, שבסוף יינשא לבת מלך, או, לחילופין, ישיג כסף רב ויפתור את בעיותיו הכלכליות, ו'מעשיות מעורבות' בהן הגיבורים הם בן ובת או נער ונערה.
בספרו 'קסמן של אגדות' טוען הפסיכואנליטיקן ברונו בטלהיים, כי המעשייה, כז'אנר יחידי כמעט, ממלאה צרכים נפשיים של כל בני האדם באשר הם, ומשום כך, לדעתו, נשתמרה המעשייה והועברה בעל פה משך שנים רבות כל כך. לדעתו, עוסקות המעשיות בבעיות קיומיות של בני אדם בכל גיל: קנאת אחים, פחד מרעב, פחד מוות, וכן, כסיפורים הפונים אל התת מודע, הם נותנים לגיטימציה לכל התסביכים (תסביך אדיפוס, תסביך אלקטרה, תסביך הסירוס ועוד) גדולתן של המעשיות בכך שהן מסייעות לאדם להתמודד עם בתסביכים באופן שהדברים אינם מגיעים לתחום המודע, ועל ידי כך נחסכים לאדם רגשות אשם שוודאי היו עולים בו אם היה מתמודד עם אותם תסביכים בתחום המודע.

לאורך השנים קמו למעשייה מתנגדים רבים, בעיקר מבין אנשי החינוך אשר הסתייגו מן המסרים 'הבלתי חינוכיים' המשתמעים ממנה, ערך העבודה מוצג כשלילי, וחלומו של כל גיבור הוא 'לקפוץ' ממעמדו הנחות אל מעמד גבוה, ובעיקר -לא לעבוד. הכסף והמעמדיות הם הנושאים המניעים את גלגלי המעשייה ומטבע הדברים הסתייגו מו הז'אנר מייצגי התיאוריה המרכסיסטית. הגדילו לעשות אנשי החינוך, בשנות החמישים, שקשרו בין המעשייה לבין מידת אכזריותם של הנאצים, שגדלו והתחנכו על סיפורים אכזריים ומימשו בחיים של ממש את האכזריות הפיגורטיבית של המעשייה.

בשנות השישים למאה העשרים, קמה תנועה של פמיניסטיות בארה'ב, שהעלו טיעונים נוספים כנגד השמעת המעשייה לילדים. ראשית, טענו, עושה הז'אנר עוול לאמהות החורגות, המרובות כל כך בתקופתנו. הן בונות סטריאוטיפ שלילי ביותר. האמהות החורגות מוצגות כאכזריות ביותר, ולעולם לא מוצגת אם חורגת שהיא גם אם מטיבה.
שנית, טענו, הז'אנר משמיע את 'הקול הגברי' בלבד, ובכך הוא מנסה לשמר את המעמד הנחות של האישה בחברה. האישה היא תמיד פסיבית, קורבן, מצוייה במתחם הבית ואינה מעזה לשנות את חייה. (בעוד הגבר הוא תמיד האמיץ, החכם, המציל והנבון).
האישה חייבת להיות יפה, כי רק כך תוכל להשיג את הבעל שיוציא אותה ממקומה העלוב, והנישואין מוצגים כפתרון אולטימטיבי לכל בעיותיה של הנערה הסובלת.

התנועה הפמיניסטית, אשר הסתייגה מסיפורי המעשיות האלה, יזמה כתיבת מעשיות חדשות, הבנויות מאותם חומרים עצמם אך משדרות מסרים חדשים ושוויוניים. בחלק מן המקרים, הוצגו 'מעשיות מתוקנות', כלומר, החלק הראשון של המעשייה שימר את המעשייה המסורתית, אך בחלק השני, המתוקן, איפשרו לגיבורים לשנות את עצמם וכן את המסר המשתמע, העולה מן היצירה.
כך למשל, 'הנסיכה על העדשה' באה לבית המלך, המחפש כלה לבנו, בדיוק כפי שהסיפור המסורתי מציג, אלא שבהמשך, בבוקר, היא מתעוררת ומופיעה רעננה ושמחה בפני המלך ורעייתו. אלה סבורים כי 'מבחן האפון' הוכיח שאינה נסיכה וככזו אינה ראויה לבנם, אך מהר מאד מסתבר להם כי טעו. הנסיכה מספרת כי כששכבה לישון, הפריע לה משהו מתחת למזרונים. היא הורידה אותם אחד אחד, ומצאה אפון שלם. לאחר שסילקה אותו, שכבה לישון וישנה היטב. המלך והמלכה שמחים לגלות שהיא אכן נסיכה אמיתית ושמחים להציע לה להינשא לבנם אך היא מסרבת באדיבות וטוענת שהיא יצאה לדרך משום שלא רצתה שאביה יימצא לה חתן. היא רוצה למצוא לה חתן בעצמה, ועכשיו היא מבקשת לאפשר לה לצאת לדרכה.(דליה דינגוט, בתוך: מ.ברוך עורכת: 'אל תנשקי את הצפרדע').
מעשיות 'מתוקנות' מעין אלה, כתבו: גארדנר, בספרו: 'סיפורי ערש פוליטיקלי קורקט' (תרגום אוהד ומאיר עוזיאל) רואל דאהל בספרו: ' חרוזים נלוזים' (בתרגום נימה קרסו) ועוד רבים רבים אחרים.
מאז שנות השבעים של המאה העשרים, החלו להכתב מעשיות חדשות, כאלה המשתמשות בגיבורים בעלי אופי מעשייתי, ובמבנים השומרים על חוקי הז'אנר, אך המסרים העולים מהם הם חדשים ושוויוניים יותר. כזה הוא למשל , ספרה של גייל הראבן: ' אגדה חדשה ', או סיפורה של גאולה אלמוג : ' זו כבר לא אגדה ' (בתוך: מ.ברוך עורכת: 'נסיכה על סוס') ועוד רבים אחרים.

לאחר תקופה ארוכה למדי, בה שלטו במערכת החינוך דעות כנגד המעשייה, שוב חזר ז'אנר זה ל'ככב' על מדף הספרים של הילד העכשווי. המאמינים בכוחה של המעשייה המסורתית לסייע בטיפול בבעיות נפשיות-חזרו אל הנוסחים המקוריים של שרל פרו ושל האחים גרים,(לאחר ששנים רבות סופרו רק נוסחים 'מעודנים', בהם רוככה מידת האכזריות). לצד אלה נוצרו עיבודים מתוקנים, או מעשיות חדשות לחלוטין, בהן נשברים הסטריאוטיפים המקובלים של המעשייה המסורתית ומוצגות בהן אפשרויות חדשות לבני שני המינים: נערה אמיצה, השולטת בגורלה ומשיגה את המעמד והעושר בכוחות עצמה, או גבר שאינו רוצה להיות הורג דרקונים, ובוחר דווקא במקצוע השף, כשזה מאפשר לו להיות מצויין בתחומו, אך מצוי בטריטוריה שהייתה שמורה במעשיות המסורתיות, לנשים ולנערות בלבד.
השמעת כל סוגי המעשיות תאפשר לשומע לקבל לגיטימציה לקבל עליו כל תפקיד שהוא, לפתח את אופיו בהתאם לשאיפותיו ונתוניו האישיים, ולהשתחרר מן הסטראוטיפיות שכפתה עליו התרבות משך שנים רבות כל כך. המעשייה, מעבר להיותה סיפור מהנה ומשחרר מועקות-משמשת גם כלי השפעה בתהליך הסוציאליזציה של הילד המתחנך במאה העשרים ואחת.


ד'ר מירי ברוך