אלף-בית ספרים סופרים מאיירים עניין                                                                                                                         kkkk

רפאל ספורטה : מאחורי הספרים

 
זכרונות על אבא

בחדרו של אבא שברחוב אלכסנדר ינאי בתל אביב, לא נראו קירות. הם הוסתרו במדפי ספרים, גם מעל הדלתות. שתי כונניות רחבות הנושאות עליהן גרוטאות וכלים מוזרים, היו תמיד סגורות, ובתוכן פפוסס (ערמות של פיסות נייר) ותיקים. מאחורי דלת הזכוכית עמד סולם, שהפך את החדר למגרש משחקים. על הסולם נהגו הנכדים, המוזכרים בשיר היני גם שבספר 'ארמון החול', לטפס ולקפוץ וסבא מוסיף וממציא להטוטים נוספים. מדי פעם הייתה מגיעה סבתא ריבה להמולה, צוחקת, וסינרה הרטוב מבשר ארוחה קרבה.
לאבא היה חדר עבודה גם בגג הבית. היה זה חדר הכביסה של הבנין. שם הצפין את הספרים האחרונים שקנה אצל בוקוניסט (מוכר ספרים ישנים), ואת האנציקלופדיות והכתבים הרבים שהתכוון להוציא. אני זוכרת את עצמי עולה אליו לומר לו שהאוכל מוכן. אבא היה ממשיך ומתופף על הדף כשידו האחרת כותבת. הייתי מביטה אז על גרוטאות הברזל הממלאות כל חלל בין ארגזי העץ שהכין לניירותיו, מביטה ותרה אחר חפץ מעניין. כשירדנו הביתה ואמא הייתה עוד במטבח, היה משעין ידו על ארון האוויר וקורא לה את שירו החדש, והיא פרצה בצחוק.
בילדותי אהבתי לשמוע את אבא קורא לי פרק בתורה. כששוטטנו ברחובות, שהיו עדיין שזורים בפרדסים עבותים, הוא נהג לספר מסיפורי התורה. כבת חמש הייתי כשהכין לי מחברת והצמיד לדפיה הדפסה ראשונית של השיר 'שלושה דובים' בחרוזים. הייתי מדקלמת את כל השיר בעל פה לחבריי, כאילו אני יודעת לקרוא. אל הגן שבין רחוב ירמיהו וזכריה, הלכנו דרך חורשות הירקון. אבא אמר לי פעם , בדרך, שכשיהיה שלום עם הערבים, הוא יקנה לי אווירון ואקח בו את כל המשפחה.

חוה כץ - ספורטה 



זכרונות  

כשאמא הייתה בהריון עם אחותנו הקטנה נעמי, היא הייתה כבר בת 42. לפני נעמי נולדו לה הבנות: רוני, שהייתה אז בת 20, אני (תרצה) וחוה. התופעה של הריון בגיל זה הייתה מאוד לא נפוצה בימים ההם. כמובן שאז לא ידעו את מין היילוד עד הלידה. כדי לחזקה, רשם לה הרופא ויטמינים שונים, והיא נטתה לשכוח לנטלם. אבא רשם לה תזכורות בחרוזים באותיות קידוש לבנה,שהודבקו למקרר, והושמו בפינות שונות בבית. והנה אחת שזכורה לי מאז:
בן זכר או בת, זכרת?
לא חשוב המין , העיקר הוויטמין!  

לקראת הוצאתם לאור של שירי המבוגרים, ניסה אבא להתקשר עם ציירים שונים, שיאיירו את שיריו. אף אחד לא השביע את רצונו, ואז, בשנת 1966, רכש צבעי גואש שחורים, טוש ודיו והחל לצייר כמי שכפאו שד. יצאו תחת ידו מאות ציורים ' זועפים ונזופים', שירים ללא מילים, שזורים תמונות פנים היוליות, נופי ילדות שכוחים, ערים נוטות באלכסון, נחלים,חיות, צפורים, 'מנהרת הרהורים ורחשים'. הוא צייר יומם ולילה, הבית נראה כסדנת צַבָּעים, ערמות ערמות של נייר, כתמי דיו שלכלכו לעתים את הרצפה וגרמו מורת רוח לאמא. צילומי חלק מן הציורים הודבקו על דפי ששת כרכי שירת המבוגרים, שיצאו בהוצאת בני אור.  

אבא אהב מאוד את תל-אביב. הוא נהג לשבת בקפה ורד ברחוב דיזנגוף, הקפה של סלי קצנלגולד, איש 'ורד' ו'רוֹוָל'. כשנסגר קפה ורד, כתב לתרנגולד, מר קצנלגולד, שיר נפלא על מפית בית הקפה, שיר על מבוכת הפייטנים שנותרו בלא בית הקפה שלו. בכל פעם שרצה להחליף אווירה, היה נוהג כדבריו לקחת את התיק וללכת, והכוונה - לשבת ולכתוב בבית קפה. וכאשר לא היה לו קפה ורד, נהג לשבת בקפה אוסלו ,הסמוך לדירתנו ברחוב אלכסנדר ינאי. אבא אהב את תל אביב, אך תמיד התגעגע לכפר ילדותו בקפריסין. הוא היה עירוני חולם ומרחף, אני זוכרת אותו שוכב במיטתו לילות שלמים עם ערמות ספרים לידו. לא זכורה לי שאלה בכל נושא המצריך ידע בכל תחום שהוא, שלא ידע את התשובה עליה.  

אבא היה תמים חסר תקנה מצד אחד, ואוהב אדם בלתי נלאה. פעם פגש באוטובוס איש מרתק בשם ג'ו שפתח עימו בשיחה. אבא הזמינו לביתנו, והלה הופיע יום אחד ,בלי להודיע מראש, כשראשו חבוש בתחבושת, ובפיו סיפור מסובך על נסיבות פציעתו, על משפחתו בקיבוץ, על רעיתו המורה בסמינר, על בנו רן. (כתוצאה מכך נולד השיר 'רן הטרקטורן'). אמא הזמינה אותו לסעוד עימנו. וכך הופיע מידי פעם, סיפר שנקלע לקשיים וביקש הלוואה. חייינו אז בצמצום רב, והסכום שאבא נתן לו בשמחה, היה בהחלט חסר בתקציב המשפחה. בפעמים הבאות גילתה אמא שסכום כסף שהיה בארון ומיועד למטרה מסוימת, נעלם. ואז נעלם גם ג'ו. אבא הלך לקיבוץ לברר על ג'ו ומשפחתו, וכך התגלה שאין יצור כזה באותו קיבוץ, אין ג'ו ואין אישה ואין רן. 

תרצה ספורטה 



רפאל ספורטה – משורר וסבא
מאת דניאלה שחם
(פורסם לראשונה ב'הארץ שלנו' חוברת 22, תשמ'ג, פברואר 1983)

בילדותי גדלתי על שיריו של רפאל ספורטה, הם היו פזורים בספרי הלימוד השונים או מרוכזים בספרים של שירים ואגדות קסומות שנשאו את שמו ככותב או כעורך. אז הכרתי רק את המשורר.
עם חלוף השנים פגשתי בו כסבא. סבא של גילי ושל הדס שחגגו ביחד עם בנותי את ימי ההולדת שלהן. תחילה בגן הילדים, ואחר כך בבית הספר. שנה אחרי שנה, כשהשנים מצטברות ונערמות והופכות את הנכדות מתינוקות, לילדות ולנערות. במסיבות ימי הולדת היה מקריא מסיפוריו ומשיריו – חלקם שהתפרסמו בעבר וחלקם שכתב במיוחד לאותו אירוע. כל הילדים היו חשים צביטת קנאה על סבא שכזה

ערב אחד ישבתי אתו שעות ארוכות לשמוע מפיו על נעוריו בחברון. רציתי לנסוע אתו ועם חוה, בתו, למחוז ילדותו, לעיר בה גדל. הוא סיפר על הסימטאות המתפתלות של העיר אשר המשיכה לחיות בדמיונו – שבלולים שבלולים של רחובות ובתים קבועים בהם. אני ישבתי מהופנטת מנפש הילד החולם שצצה מסיפוריו של רפאל ספורטה. רקמת הסיפורים הילכה עלי קסם רב וקיוויתי כי יזדמן לי לספר לקוראי 'הארץ שלנו' על הביקור הזה בילדותו של האיש. ענייני דיומא דחו את הנסיעה לחברון ואני שמרתי בלבי את הרעיון לפעם אחרת. 

השבוע בא עליו המוות בחטף, כחודש בטרם מלאו לו שבעים שנה, בעיצומם של החלומות, בתוך המחשבות על טיולים של פרחים בחיק הטבע. בעת ההלוויה ירד גשם כבד שהרווה את האדמה ושטף אתו את הדמעות שזלגו על הפנים. בכו הנכדים והבנות והאשה. חשבתי אז על קטע משירו של רפאל ספורטה הנקרא 'אפיריון מעופף': 

חץ פולח בתכלת – כנפי הסנונית;
מניפת קרני-שמש,
טלית-פרפרים,
קורי פז זוהרים, כנף-
חרגול,
ונוצה חדשה – בזנב-
תרנגול. 

דניאלה שחם-ליפסון 

רפאל ספורטה-  בזכות הפשטות
דני קרמן